מה אומר ומה אספר
סיימתי שבעה וחזרתי הביתה לשגרת היומיום, עדיין בחופש מהעבודה עד סוף החודש
ובינתיים אני בסדר, זה מה שיש לי להגיד. פה ושם בוכה אבל בסה"כ בהרגשה כללית טובה עם עצמי. עדיין מרגישה הקלה שהיא לא סובלת יותר. עדיין ברור לי שעם האבחנה והמצב שלה, עדיף למות מלהמרח בחיים במצב בהמה. ויש ידיעה ברורה שהייתי שם בשבילה ב 100% בחודש וחצי הללו, והידיעה הזו עושה לי טוב.
פה ושם עולה גם כעס, כעס שלא דאגה לעצמה יותר, כל מיני שיעורים בחיים שאם היא רק היתה לומדת אותם החיים שלה היו הופכים לדבש, אבל היא סירבה לשמוע. אבל בשבוע האחרון מפעפעת גם ההבנה שזו הבחירה שלה, שיעורים שלה, ולא שלי.
ובין לבין הרבה הומור שחור, באמת הרבה ממנו. לא סגורה מה אמא היתה חושבת על זה, מצד אחד היא אהבה הומור שחור, מצד שני היא אהבה כללי נימוס בשבעה...
וברגעים כאלו, ברגעי ההחלטות הקטנות מה אמא היתה אומרת - אני עונה לעצמי שזו ההחלטה שלי עכשיו, וגם ככה מעולם לא הקשבתי לאמא
והכי מוזר, זה להרגיש פתאום את האחריות של זקנת השבט. של מקבלת החלטות בלעדית עם עצות בודדות, וגם הן המלצה. וזה לא משנה שכך החלטתי גם קודם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה