היום הריק פעמיים, או שאולי זאת סבתא במתנה?

 

אמא נפטרה בשביעי לפברואר בשעות הבוקר. ביום הלא-הולדת של אושרי, יש לציין בדיוק.

ואיכשהו, איפשהו בין ההמתנה למסמכים לבין הקניות לשבעה, היום הזה כבר לא היה יום לא הולדת, הוא כבר לא היה שייך לאושרי יותר. וגם לא לסבתא שלו שהגיעה לברכו בבוקר בוודאי עם עוגה ומתנה ובלונים, ועם נכונות מלאה לקרוא ספר.

והיום הזה היה פתאום שייך לי ולי בלבד. ואפילו שהיה יום עצוב, הוא היה עבורי וסביבי ומשהו בי אהב את זה.

ואיכשהו ביום הזה בעיקר הרגשתי הקלה. הקלה שנגמר. הקלה עבורה שכבר לא סובלת. הקלה לעצמי, כי הרגשתי שדיי.

ובעיקר בשבעה אני התגעגעתי לבית. להכניס כלים למדיח, להוציא את מאור מקערת המים של החיות, לריב עם רוני על השיעורים.

ובמקום זאת הסתובבתי עם עצמי בדירה הריקה של אמא שעכשיו היא שלי, ועשיתי שם סדר.

זרקתי דברים

החלפתי מקום של כסאות וכריות

החלפתי מקום של תמונות בסלון

סידרתי מגשי אוכל לשבעה וחיממתי בורקסים

שטפתי אסלה ורצפה כדי שיעמוד בסטנדרטים של אמא

ובערב כשהחושך ירד, פתאום הרגיש לי רע להשאר שם לבד. וחברותי באו, לסגור שבעה איתי בלילה כל יום.

ובעיקר, בעיקר ראיתי דברים. דברים שאמא לא העריכה בחייה, אבל אני נשארתי שם להעריך במקומה:

את החברות שלה, שהיו שם כמו משפחה עבורנו בזמן החולי. שעשו כל מה שביקשתי ומעבר כדי לעזור.

את האנשים שעבדו לצידה שנים, והיו הראשונים ללוות אותה לדרכה האחרונה.

ובדרכה האחרונה היה לי עצוב עבורה, שלא היתה גאה בעצמה על הישגיה, שלא העריכה את מה שיש לה כמו שצריך, שלא למדה שיעורים חשובים לפני לכתה, והם השיעורים שלי ללמוד ולהעביר הלאה.

שמעולם לא עצרה לנוח על זרי הדפנה, ולנוח, פשוט לנוח.