אז איך מתאבלים על אדם שעדיין חי?

 

האם ראוי לעשות זאת בכלל?

האם זה מכין אותי לעתיד לבוא?

ובעצם מה שקורה זה שלאמא יש סרטן. לאמא, שעד לפני שבועיים היתה אשה עובדת ומתפקדת

והיום לא הצליחה להתלבש לבד. והלבשתי לה גרביים ותחתונים, והיא בכתה ואני התאפקתי טוב.

ומקבלת מינוני נרקוטיקה שמספיקים להרדים פיל ועדיין כואב

ומקבלת את כל מערך התרופות לבחילה ועדיין מקיאה

וכל זה, כל זה אפילו בלי כמוטרפיה.

ואז, כואב לך לראות אותה סובלת, באותה מידה כמו שכואב לך לראות את הילדים חולים

אבל המחשבה לקחת את הכאבים שלה לעצמך, כמו שאת חושבת על הילדים, נתקעת עוד לפני שהיא מופיעה עד הסוף והופכת למשאלה בלב

ואת מבינה שרק על הילדים את מוכנה לבקש מהיקום דבר כזה, וחוסר האונים רק מחמיר.

והיקום לא הכין אותי להתקשר לעורכת דין ולבקש שתבוא לבית חולים, לכתוב ייפוי כח וצוואה.

ולא הכין אותי לפתוח קבוצת ווטסאפ לחברות של אמא לעדכוני מצב.

ולא הכין אותי לזה שכל התובנות המקצועיות שלי מגיעות באיחור, ואיני מצליחה להתעשת ולתכנן לה טיפול.

ולא הכין אותי לבעל שכואב ומתאבל על אמי כמעט כאילו היא שלו, ברמה שרוב חילוקי הדעות מתגמדים לגרגירי אבק ברוח

ורק המוות של אושרי הכין אותי לזה, והמוות של אבי החורג, ושל סבתא לאחרונה.

ואני מרשה לעצמי להתאבל, ויודעת שבסוף אקום מחדש

אבל אמא עדיין מולי, ואז חוזרים שוב לשאלה - איך מתאבלים על אדם שעדיין חי?!