לפעמים מעייף

לפעמים מעייף להיות תמיד באבל. אבל לא נעים לך לבקש הפסקה מעצמך.

ולפעמים התיק שעל הגב, התיק הסגור עם הדכאון, לפעמים בא לי להשאיר אותו מאחור. ולפעמים הוא כבד לי, ובכלל אני הייתי רוצה תיק אחר.

ולפעמים הדרך הזאת, שעתה היא גלויה לרגלי, לפעמים גם היא מעייפת מדי. ובא לי לעצור בצד ולנוח. ובא לי שמישהו ייקח אותי. ובא לי לרדת לשבילים אחרים שנראים יותר מזמינים.

ולפעמים זה מרגיש כמו טיפוס על הר תלול בחושך בלי ציוד מתאים. בשמלה ונעלי עקב, כי דמיינתי שאני באה לאירוע ובעצם אני פה במירוץ לפסגה מול יריב שמכיר את מקומות החולשה שלי. ונראה שההר הזה זה השטח שלו. ואני עוצרת לרגע לחשוב - מה בדיוק גורם לי להשתתף בזה? איך בדיוק התפתיתי לבוא?

ולפעמים אני מצליחה לדמיין, איך בהמשך הדרך זה הופך להיות קל. ואני שואלת את עצמי - מאיפה יש את הסבלנות לחכות? מאיפה לוקחים את הכח להמשיך וללכת לכיוון שלי? ולפעמים נדמה שאני מבזבזת זמן על דמיונות ופוטנציאל.