ועדיין הן שם
הדמעות שלך
כשאני לוקחת את מאור בפעם הראשונה לגן, והן מטפטפות על הראש שלו במנשא
כשרוני מגלה משהו חדש על העולם, והקול שלי נשבר בהסבר ואני משתעלת
כשאני לא מתלבטת יותר לענות כמה ילדים יש לי
כשיש מקום פנוי לכלבה במושב האחורי
כשאני קוראת כתבה על אדם שמת, ואני יודעת איך אמא שלו מרגישה.
כשאני בוכה על אנשים זרים.
כשאני תופסת גמל שלמה בצנצנת ומביאה לרוני, כי זה כבר לא מפחיד אותי
כשבא לי להגיד שחופשת הלידה הזאת היתה לא כמו שרציתי, ואני מתאפקת כי היתה בכלל חופשת לידה ויש לי מקום להשוואה בעניין.
וגם כשאני מרגישה את הדיכאון נסחב אחרי כמו תיק גב מעצבן שלא בשימוש כרגע אבל אסור להשאיר מאחור. אז, קל לי לחשוב שזה הדמעות שלך, שזה רק הדמעות שלך. שזה לא הדכאון שלי שמנסה לצאת מהתיק.
וכל כביסה מזדיינת שיש בה בגדים של ארבעה ולא חמישה. וכל ארוחה שאני טורחת מכינה לכל אחד בנפרד ורק לא לך. כל סרט שאני רואה עם רוני ובוכה בקולנוע. רגעים שאני מסתכלת על מאור ושמחה שהוא לא דומה לך, כי אתה דומה לרוני, ואז זה כאילו יותר קל.
רגעים בהן הדמעות צפות כשאני עם האחים שלך ובא לי לצרוח "די! לא מתאים לי עכשיו!" ואז להזכר שזה תמיד מתאים. גם על האחים שלך אני נוטה לצרוח די לא מתאים עכשיו...
אז בעצם יש פה מקרה חמור של ילד מת שמקבל צעקות דמיוניות מאמא שלו? חחחח תקראו למועצה לשלום הילד
תגובות
הוסף רשומת תגובה