ה(ע)נקה

האין זה מגניב ומרגש להתלונן על צרות של עשירים? להתלונן על קשיים בהנקה בגלל לשון קשורה? להתלונן על זה שאחרי שנגמר סיפור הלשון, באימונים מפרכים על הפטמות שלי, ופחתו הכאבים - הגיעה המועקה מהנקה? שלמרות שכבר כמעט ולא כואב לי, ואחרי ששרדתי חודשיים של מלחמה על הדבר היקר הזה, חלב אם, והשקעתי בזה את כל מה שהיה לי, ואחרי שניצחתי במלחמה הזאת - אני פתאום מפסיקה?! עושה את המינימום של המינימום, מניקה שלושה חודשים בלבד... ומפסיקה. כי אני לא נהנית מההנקה. כי זה תובעני מדי ואני רוצה את החיים שלי בחזרה. כי יש לי מחזור כבר חודשיים בזמן הנקה, ולא נראה שהוא מתכוון להפסק. ואולי גם זו שירת הלל לשנים של טיפול פסיכולוגי, זה שאני מסוגלת להסתכל מהצד על ההתאבדות שלי על ההנקה, ולהבין שזה לא בא לי בטוב בחיים באופן כללי.

נו אז הפסקתי להניק והגוף שלי מנסה להלחם בזה הורמונלית. כאבי גב (גירוי יתר מהשחלות) מיגרנות, בכי מפרסומות (ובינינו, גם בלי פרסומות...) והכי חמור תחושת גודש רגשי (אין גודש פיזי, עשיתי את זה לאט ובזהירות) כלמר אי שקט ורצון להניק ללא הפסק, למרות שהחלטתי שלא.

ואולי, אולי מה שמתסכל אותי זה שאני היחידה שמתגעגעת להנקה. מאור מרגיש נהדר על מטרנה, ואפילו לא פוזל לי לחזיה. רוני נהנית מהזמן הפנוי שלי איתה. אני עצמי נושמת לרווחה מזה שאין את הדרישה התמידית מהגוף לייצר חלב, ואפשר ללבוש בגדים נורמליים ולצאת מהבית בלי הגבלת ציץ, ולקחת תרופות כשחולים, ולעשות בימי שישי את כל מה שאסור בזמן הנקה.

 ועדין יש את רגעי הקסם ביני לבין מאור היונק שלא יחזרו יותר. ואני מתגעגעת, למרות שבהנקה הזאת היו מעט כאלו. למרות שכל הנקה כאבה ועצבנה, וספרתי שניות עד שזה ייגמר. ואני מתגעגעת. ולא מניקה.