כואב עדיין

 

כואב באותן העוצמות, הלב נשבר והדמעות פורצות והנשמה מצטמקת בפנים לגוש כואב

וכאילו לא עברו ארבע וחצי שנים

כאילו שאין לי בן נוסף בבטן

וכואב במקום שהכי לא רוצה שיכאב לי

בלידה של החברה ההכי טובה שלי

ובצד השמחה וההזדהות והאמת גם תחושת הקלה עצומה על כך שנגמרה הלידה בשלום

מגיע הכאב על הווטסאפ שלא יצא לי לשלוח לפני ארבע וחצי שנים. על כך שלאחר הלידה האחרונה ערכתי סידורים ושיחות אחרות. וזה עדיין כואב בצורה חיה כל כך, שהוא לא נולד חי אז. שעברתי את הכאב הזה. שהוא עדיין כאן, החוסר, הוא לא התעמעם והוא לא חלף ולא נאבד במעמקי נפשי. שגם בלידה שלי המתקרבת יהיה את הכאב הזה לאושרי. ואפילו עוד ילד להחזיק לא יתקן את זה. דבר לא יתקן. שאין נקודה אחת בחיי שאינה נגועה בכאב הזה, בעבר, עתיד, הווה, וכל ההתמודדות הזאת לא צפויה להיגמר.

ואני פורצת בבכי ברחוב, ובוכה מכאב. ובוכה מזה שאני עדיין כואבת, למרות כל מה שעשיתי מאז, ואין המלטות ואין מנוס ואין מנוחה מהכאב בשום מקום, בשום פונקציה של זמן עתידי.

חייבת כח.

וזה מכעיס אותי

חשבתי שזה יהיה קל יותר כי אני בהריון. והנה, פעם ראשונה שאני נחשפת ללידה בכלל בלי שום מגננות, ואני מתפרקת. ומתברר שהרגש היחיד שעולה לי כשמרגישים לידה, זה האובדן, כאילו שאני בכלל לא זוכרת איך ילדתי את רוני, רק את הלידה השקטה. זאת אומרת כבר ביקרתי יולדות מאז האובדן, והחזקתי יילודים, אבל עם החברה הזאת זה שונה, זה קרוב כמעט כמו שלי. וההריונות שלנו לאורך השנים תמיד הלכו ביחד, הבת הגדולה שלה ורוני, בהפרש של 3 חודשים, והורות משותפת. אובדן ההריון של אושרי ביום ההולדת שנתיים של הבת שלה, והפסקת הריון שלה ביום ההולדת שנתיים של רוני, ושוב כאב משותף. וההריון הזה, שהתחיל בעקבות ההריון שלה, כי הרגשתי כל כך שמחה בשבילה, שהבנתי שאני אוכל לשמוח עוד יותר גם בשבילי אם אהיה בהריון, ולא רק אפחד ואצפה מהצד. כי מדדתי על עצמי את ההרגשה שלה, וראיתי שאני יכולה להתמודד עם זה. והפעם המדידות השתבשו, כי בזמן שהיא חוותה לידה מעצימה ומרגשת אני קיבלתי פלאשבק למקום ההכי אפל שלי. ועכשיו אני עוד יותר מפחדת מהלידה, כי אני הולכת לאבד את זה ובגדול ואין לי מושג איך אני אעמוד בלחץ.

בין השאר היום ביקרנו אותה במחלקת יולדות. וחיבקתי את הילדון החדש, וחיבקתי אותה, וזה הרגיש לגמרי טבעי. ודיברנו על זה שאני הולכת ללידה השקטה בראש, וכמה היה לי קשה. ועדיין הדמעות עומדות. ומה שמרגיש בסדר, זה שלראות את הילד החי מזכיר לי את רוני, וחוויות אמהות משותפות, והאסוציאציות לאובדן נגמרות בדיוק שם, בלידה.

ואני כל כך מפחדת מהלידה. משעות ההמתנה הללו תחת אפידורל עם סרטים שרצים בראש בזמן שמקשיבים למוניטור. מהפלאשבק לכאב ששוב יבוא וייקח ממני כל חוויה טובה. ואני משתפת בזה את בעלי ואת חברותי, לאחר שהצלחתי לחשוב ולתמלל מה בעצם קרה לי בזמן שחברתי ילדה. ויחד עם החברות אנחנו מגיעים לתוכנית פעולה - לידה טבעית, עם הקשבה מלאה לגוף, עם הכאבים ועם העשייה שתאפשר לי להתרכז בכרגע, בעכשיו, בלידה הזאת ולא בקודמת. וזה מפחיד פחות מהפלאשבק. הממממ....

ואני חושבת שיש צורך בעדכון לפוסט הזה, ממרחק כמה ימים קדימה. ומה שחשוב להגיד זה שקמתי.

שלפני הפלאשבק לכאב היו לי געגועים לכאב, ומדי פעם רציתי לחוות אותו שוב במלואו. ועכשיו כבר לא.

שלאחר ההלם הראשוני כמה מהר נפלתי שוב לתוך הבור - יש הבנה ממה בעצם הצלחתי לקום ולהתאושש. וזה מקום לגאווה מסוימת, שנפלתי עמוק כל כך והנה אני מחוץ לבור. כבר שנים שאני מחוץ לבור, ואם אני נופלת אליו שוב אני יודעת לצאת, ואני יודעת איך לקרוא לעזרה מתוך הבור, ואני זוכרת איפה הנחתי את הסולמות והחבלים. ואכן אפילו בימי הבכי הראשונים זה לא מנע ממני להיות שם עבור חברתי, ועבור משפחתי. לצאת מהבור ולחייך, לצנוח חזרה ולבכות בשירותים ולצאת ולחייך שוב, וגם להרגיש חיוך מדי פעם. אמנם לא בשליטה מלאה, כי הבכי בימים אלו הגיע ללא שליטה, אבל בהתראה מספקת שאוכל להעמיד פנים שחייבת פיפי.

ואז, כששוחחתי עם הפסיכולוגית, הצלחתי להזכר בלידה של רוני. לאחר שיומיים חיפשתי את הזכרון הזה בראש ולא מצאתי, דיברנו איתה על לידות, ובסופו של דבר זה עלה, ההתרגשות והציפיה של הלידה שלה. וזה היה כל כך מרגיע, למצוא בעצמי עוד זכרונות פרט לכאב הזה. למצוא שהזכרון של רוני לא נמחק לחלוטין מרוב טראומה כפי שחששתי, שהוא רק התחבא טוב-טוב.

ואיפשהו במהלך הימים שעברו מאז הלידה, בהן החזקתי וטיפלתי בתינוק החדש בחבורה - הלידה התרחקה והתכסתה בהמון חויות חדשות וטובות.

ואיפשהו במהלך טווית התוכנית להתמודדות עם הפחד מהלידה, נולד לו אתגר ונולד לו עניין. שכמו שהצלחתי להפוך את ההריון הזה מתחילתו ועד עכשיו לחויה שונה ב 180* מהקודמים, אז גם את הלידה אני אדע להפוך לכזו. מאיפה הביטחון המופרז הזה? מה, ככה הייתי קודם, לפני האמהות? עזת רוח כזו, מזלזלת בסטטיסטיקות, סומכת על עצמי ב200%? אני כאילו זוכרת אבל לא מצליחה להבין.

ואולי הבטחון הוא בגלל שהתחייבתי למלחמה הזאת. בגלל שאין לי לאן לסגת. כי קיבלתי תזכורת כואבת למה קורה כשמפסידים בקרב, וזה העלה לי את מפלס הזעם למקסימום. וכדי לנצח - אז צריך לחסל את האוייב לחלוטין בלי רחמים. ורצוי גם לרמוס מכשולים נלווים בדרך. ומתוך זה אני מוצאת את עצמי אפילו מצפה לה, ללידה הזאת, כי התמודדות בקרב קלה יותר מההמתנה.