מי שפיר

 

18+5

אז בדיוק בשבוע יום ההולדת של רוני היתה שיחת טלפון ממכון זר. ואמרו שהסיכוי לדאון סינדרום יצא 1:190, ולא 1:10000 כמו שציפיתי. ושוב אני כמו בסקירה מתחלקת מבפנים לשתיים - אחת שממשיכה לתקתק יום עבודה ואחר כך גם יום סידורים, ואופה לרוני עוגת יום הולדת. והשניה סופרת את הימים והשבועות מעכשיו עד הבדיקה של מי השפיר עד לתוצאות עד לגבול החיות ועד לוועדת על. ומחליטה על לידה שקטה בכל מקרה, בלי קשר לשבוע, כדי להיפרד. ונאבדת ומושתקת על ידי הראשונה, הדומיננטית, שאומרת לה - זה היומולדת של רוני עם המסיבה המדהימה שאת מארגנת, תהיי אמא שלה, ברגע שהחלטת על לידה שאר ההחלטות יכולות לחכות.

19+

שבוע שלם שרופאת הנשים שלי ללא מענה. המסיבה של רוני נגמרה בהצלחה מסחררת, ואיתה הסחת הדעת. אני מטפלת בעצמי? זה די גורם לי להתאפס. הולכת למחלקת הריון בסיכון שממנה חששתי - ופתאום זה נראה לי מרגיע המקום הזה, שבו 6 ימים בשבוע יש מענה מסודר לכל שאלה. אולי כי אני כל כך חרדה לילד הזה, שאין לי זמן לחשוב על אושרי הפעם. ומאמארוני המתקתקת מובילה את העניינים ומארגנת לעצמה תורים לגנטיקה והפניה להעמסת סוכר, ומתנפלת על רופאים מוכרים במעלית עם ייעוץ. ועדיין רופאת הנשים שלי ללא מענה. וכל היועצים הגנטיים השבוע בכנס. סופגת הארכה של עוד שבוע להמתנה וממשיכה לנשום ולתפקד. נכנסת בשיעורי הנהיגה במקסימום. מגיעה גם סכרת הריונית, עם היפו שכמעט לא הרגשתי. נו טוב, קונים לחם קל.

20+

מגיע יום שני. מגיעים מוקדם, מתקתקים עניינים, וב11 אני כבר מתחת למחט. מחזיקה לחצי את היד ומסתכלת במסך ביותר עניין מחרדה. והילדון רוקד ומשתולל לו בבטן ומשדר אופי אמיץ במיוחד - בועט במחט שמפריעה לו, חמוד שכזה. ואז כשהמחט חודרת - יש צירון. הגיוני, לא? ואחריו עוד, כמובן. ואז, רק אז, כשאני קמה מהבדיקה, אני מתחילה להיבהל. א ב ל נושמת עמוק, מגיעה הביתה, החצי נשאר לעבוד מהבית, מגיעות החברות שלי ומעבירות לי את היום עד הערב בצחוקים ודיבורים והצירים לאט לאט יורדים בתדירות ויש מלא תנועות וזה כבר די סביר וזה כבר משהו שאני יכולה להתגבר עליו. וביום שלישי אני ממשיכה לשכב, ויש עדיין קצת צירים בכיוון ירידה, ובאה אלי חברה, ומתקינים לי מדיח, ובסה"כ הכל טוב. הולכת לישון ללא צירים.

ואז אני קמה בבוקר ביום רביעי , ומלווה את רוני לצחצח שיניים, ומטאטאה שברי כוס מהרצפה (יש לציין שרוני התכופפה עם היעה ואני עמדתי זקוף עם מטאטא...) ומגיע ציר. ואחריו עוד, ועוד ועוד, אחרי 15 דקות בעמידה בבית. אז עוזבת הכל, מעירה את הבעל, נשכבת על הספה, וזה ממשיך. וממשיך וממשיך וממשיך. והחצי לוקח את רוני איתו לעבודה, ואני נשארת לשכב ומפחדת לזוז. וסופרת צירים ולא מצליחה להתרכז לא בטלויזיה ולא בשום דבר, ולא מסוגלת לדבר עם אף אחד. ומעבירה יום שלם עם עצמי עם צירים ללא הפסקה. ובאין מקום לעשייה, מאמארוני השניה מרימה את הראש ומשתלטת על הפחד, טווה אותו לדמיונות מייאשים ולתקוות נשברות להריון אחרי שתי לידות שקטות. ואפילו רוני שבאה בערב לשחק איתי משחקי קופסא לא מקלה עלי.

וביום חמישי אני ישנה כל עוד אני מסוגלת, עד הצהריים. ומצליחה לקום בצירים מועטים, ושותה המון וזה משתפר. והאחראית שלי משכנעת אותי לנסוע למיון נשים, ואכן אחר הצהריים כשהבטן נרגעת אני מעיזה לקום וללכת ולשבת כדי להגיע למיון. ובמיון אין צירים - אין פלא, שכבתי שם על המיטה ונחתי לפני המוניטור. בכל אופן זה מרגיע והצירים נעלמים לקראת הלילה. וגם מאמארוני הראשונה מרימה ראש ומשתלטת על העניינים. ובסופ"ש אני חוזרת לחיים ללא צירים, והרגשה פיזית טובה יחסית, וכאילו שנפלה לי אבן מהלב. ורק בדיעבד אני מצליחה להבין כמה שזה היה לי מלחיץ וקשה התהליך הזה. דרך אגב, רופאת הנשים שלי עדיין ללא מענה.

ועדיין לא הספקתי לחשוב על התוצאות, אם כי השבוע כבר נקבל תשובה של צ'יפ גנטי. לאור החשש מהצירים, הפחד הזה פשוט פרח מזכרוני.

ואני יכולה לתאר בדיוק איך זה הרגיש. כאילו שאחרי כל המאמצים למפות את השטח סביב הבור, ולבנות גדרות הגנה, וסתם להתרחק - כאילו שבאה הרוח, וגלגלה אותי ואני מוצאת את עצמי תלויה מעל הבור על רשת בטחון, מסתכלת למטה, ולא רואה את התחתית. ומפחדת מכדי לזחול מטר הצידה על הרשת, ולרדת.