רשימה חדשה, או בעצם עדכון רשימות קודמות

 

קראתי לי לאחרונה את הבלוג מהתחלה, ועליתי על משהו. מתישהו בחודשים הראשונים התייחסתי כאן לרשימות של אנשים שהיו לצידי בעת האובדן, ואנשים שלא. ועליתי על כך שבשנים שעברו מאז האובדן גם הרשימה עברה שינוים מקיפים, רק שאף פעם לא טרחתי לעדכן.

אז נתחיל מאבא שלי. שכמה חודשים אחרי האובדן מצאתי את עצמי מספרת לו שנפרדתי מחברת ילדות בגלל קנאה בילדים שלה, כי הוא שאל מה קורה איתה - והוא הבין. ומאז הוא ליווה אותי בלא מעט תהליכי אבל בתור אלמן מאשתו השניה והאהובה גם עליי, זאת שלא אמרתי לה אמא. ובת זוגו שקיבלה אותי לתוך ליבה בלי לשאול שאלות, כחלק מהגבר שאיתה, וזה שבה את ליבי. גם היא ידעה לשאול, להקשיב ולחבק.

חמותי, שאמנם מכעיסה אותי מדי פעם אך עדיין הכאב של שתינו גלוי אחת בפני השניה ומאפשר קרבה שמעולם לא היתה קודם.

בנות הדודים שלי, שקיבלו בהבנה ובלי שאלות אם נעלמנו ולא באנו למפגש משפחתי. הייתי אומרת שאין לי מצב רוח - והיו עונות - אה, אוקיי. האחיינית שלי בת ה12 דאז, שסיפרה לי כמה שהיא בכתה.

אמא, שמאז החלה לקחת טיפול תרופתי, לאחר לא מעט עידוד שלי. וכיום לאחר מעל 3 שנים על כדורים, יש אצלה שיפור משמעותי במידת החרדות שלה. במידת הפתיחות שלה. וגם אני לאורך השנים האלו למדתי לא מעט על דכאון. והבנתי שככל הנראה לאמא היה דכאון לא מטופל, מאז ההריון שלי ואילך. ואני, כשאני יודעת כמה שזה קשה לצאת מדכאון, איך אני יכולה לכעוס עליה אם היא לא הצליחה? ובאמת שאני יותר לא כועסת, יותר מודעת למגבלות שלה ושמחה לראות את הטיפול התרופתי משפר כה רבות את איכות חייה ואיכות הקשר שלנו. לא מזמן דיברנו אני והיא על הטיפול שלה, והיא אמרה שבעקבות האובדן של אושרי היא הרגישה שהיא שוקעת בלי שליטה, ורק בגלל זה פנתה לטיפול. וגם היא מרגישה כמובן את השינוים החלים בה, רק אינה מסוגלת למדוד ולכמת אותם כמוני. טוב, עדיין אינני יכולה להסתמך עליה לתמיכה, כי אינה חזקה מספיק אך אינני כועסת יותר אלא מבינה ומנסה לשתף אותה במה שאפשר, ומרגישה קרובה אליה יותר מפעם.

חברות, שתי חברות קרובות שהיו ועודן שם בכל צעד. חברות ילדות שפעם בחצי שנה אנחנו שופכות בשלוש שעות טלפוניות את הנשמה. החברה שאיתה ניתקתי קשר, שעדיין שולחת לי ברכות יומולדת ולייקים בפייסבוק, ואני מתרגשת וכואבת כי לא מגיע לה.

חברות וחברים מהעבודה, שעטפו אותי בחיבוקים ותמיכה בכל משמרת ומשמרת מאז ועד עכשיו. שעכשיו שמחים ודואגים בשבילי להריון החדש, ושומרים לי פרי במקרר ומזמינים לי בדיקות, וקמים ועובדים במקומי מדי פעם. אנשים מקסימים שהפכו את העבודה לבית חם שאליו תמיד שמחתי לברוח כשהיה לי קשה בבית שלי. לאחר כשנה מהאובדן היתה לנו ישיבת צוות בנוכחות ההנהלה, ופתאום מצאתי את עצמי נעמדת ומודה להם על זה. היה מרגש.

אתם יודעים מה? לאורך זמן כמעט אף אחד לא נשאר ברשימה השחורה. וגם השחור הוא בעצם אפור, כי כבר איני יכולה לשפוט אנשים על כך שהם לא היו מסוגלים לעמוד בעוצמות הכאב שלי.