סיפור בגוף שלישי

לפני האובדן היא היתה תמימה. עסוקה כל כך בלהתלהב מהאמהות שלה, שלא ראתה סביבה דבר מלבד ילדים. לא ראתה אפילו את עצמה.

וכשהאובדן היכה בה, היא נפלה עמוק כל כך שלא שמעה עוד דבר מלבד הצרחה של עצמה. ימים רבים היא שכבה שם בתחתית הבור , מחוסרת כח, שומעת את ילדתה הגדולה קוראת לה משפת הבור, ולא מוצאת את הכוחות לקום.

עד שיום אחד, אנשים ירדו לתוך הבור, אנשים מוכרים וזרים, עזרו לה לשבת בפינה נוחה עם שמיכה, הכינו כוס תה והשאירו כריך ופנס. ועלו חזרה למעלה, והבור הפך לפחות חשוך. ולאט לאט היא צברה מספיק כח כדי לזחול במעלה הסולם למעלה, עד לשפת הבור, וראתה אור, ושדות ירוקים, ושמיים ואת השמש. והסתנוורה ונפלה חזרה אל הבור בברכיים שרוטות, אך עתה היא ידעה שיש אור מחוצה לבור. ושוב באו האנשים, והפעם נתנה להם יד ונתמכה בהם בטפסה בסולם. וחיבקה את בתה ורצתה להתרחק מן הבור, אך גילתה שהיא נושאת אותו בתוכה. והיא לא היתה תמימה יותר. היא ידעה כי ישנם בורות שחורים, האורבים בנפשו של כל אחד ואחד. והחליטה למלא את הבור שלה באהבה, כדי שיהיה רך ונעים ליפול לתוכו.