אפקט הפחד
החברה ההכי טובה שלי בהריון. ואני שמחה ומתרגשת בשבילה ממקום עמוק ונקי ולא מוכתם. וזה מרגיש טוב.
וברגע שהיא מספרת לי אני מרגישה גוש בבטן. גוש של פחד. גוש שיושב שם ללא מפריע, מתחבא מהעיניים הבוחנות שלי, ובבת אחת תחושת השמחה שהרגשתי בהריון שלה, כאילו הסירה את הכיסוי. והרגשתי פחד. אני פוחדת מהריון.
ואז, מתחילות המחשבות. פחד? הריון מפחיד אותך? אז אני לא פחדנית, אם מפחיד אותי הריון - אני אכנס בו! משחק מילים משעשע...
ואז מגיעים התירוצים, למה אני אכנס בו, אבל לא החודש, וגם חודש הבא לא יוצא, ואז מגיעים החגים, ואני בטח אשתה, וזה...
ואז, ראבאק, אני מבינה שאני באמת מפחדת. אז מה בעצם עשיתי כל השנים האלה?????!!!
ואז אני נושמת לרגע, ומתחילה לנתח את הפחד. זו שירת הלל לשנה וחצי של טיפול פסיכולוגי, הפוסט הזה. </p> <p>ואני מפחדת להיות בהריון כי?
- ההריונות שלי סיוט פיזי מתמשך, תשעה חודשי הקאה ועייפות יתר.
- בהריון אני הורמונלית ודיכאונית. זה השפיע על הזוגיות הרבה יותר ממה שחשבתי. זה השפיע על האמהות שלי לרוני יותר ממה שרציתי.
- את השפעות ההריונות הקודמים אני מתקנת עד היום, בעצמי וביחסי עם משפחתי
- בהריון, אני פשוט מאבדת שליטה. על הגוף, על המחשבות, על הכל.
- ויש את תחושת האשמה הענקית שאיתה יצאתי מההריון של אושרי, על כמה שלא הצלחתי לשמוח בהריון ההוא ולא הפסקתי להתלונן
- וכמובן יש את החשש מעוד אובדן, אם כי אני בכוונה כותבת אותו אחרון, הפחדים האחרים דומיננטיים יותר
ובעודי מונה את הפחדים, אני מתחילה להבין, שאינם מפחידים אותי יותר. שאני מקבלת את אובדן השליטה הזמני הזה כחלק מהחבילה. שאני מרגישה שלמה יותר עם האמהות שלי, ויכולה לשחרר קצת את רוני לתשעה חודשים ללא אשמה. שאני מבינה יותר את מה שעובר עלי בהריון, הרבה יותר מאשר קודם, ולכן גם מוכנה יותר להתמודד. שהפחדים האלה, הם פחדים של מאמארוני מפעם, מלפני שנה או שנתיים או שלוש, אבל הם כבר לא הפחדים שלי.
וכאן נשאלת השאלה - מה אני עושה עם זה הלאה. האם הצעד ההגיוני הבא זה הריון? משאירה את זה פתוח
תגובות
הוסף רשומת תגובה