מעבר דירה

 

משנה מקום - משנה מזל

התחלה חדשה

מקום חדש לרקום בו את כל החלומות הטובים

ואני אורזת את חפצינו ומרגישה ויודעת. שאני עוזבת את הבית של אושרי.

שלכל דירה שגרנו בה יש ארוע שמגדיר אותה

הדירה שבה התחתנו

הדירה בה סיימתי לימודים והתחלתי עבודה במקצוע

הדירה בה גרנו עם גיסי

הדירה בה רוני נולדה

והדירה הזאת, מה אכתוב עליה? ארבע שנים בין כתליה, והדבר היחיד שיש לי לאמר קרה בשנה הראשונה. חודשיים לאחר המעבר נכנסתי להריון של אושרי. תוך פחות משנה הדירה היפה הזאת, עם הנוף לים, הפכה עבורי למלכודת בכי תינוקות דמיוני.

שלוש שנים עברו מאז. עברתי תהליכים מעמיקים בתוך נפשי. תהליכים שהובילו לשינוי בזוגיות, בהורות שלי לרוני, בחיים שלי בשלום עם עצמי. לא משהו שאפשר לכמת ולהראות ולגעת.

וכשאני אורזת, אני פותחת את הארונות הגבוהים, אלו שנמנעתי להציץ בהם, מוציאה וממיינת בשקיות ואקום בגדים... בגדי הריון. בגדי תינוקות של רוני. בגדי שנה ראשונה, ושנה שניה, ושלישית ורביעית, מסודרים לפי עונות ומחכים ומחכים ומחכים.... אני אורזת ויודעת. זאת הדירה של אושרי. ולמרות של התהליך הנפשי, וכל הטרללה, זאת השורה התחתונה. זה מה שמגדיר את הבית - כאן אושרי נוצר, ומת. ובשלושת השנים ושלושת החודשים שעברו מאז, לא היה שימוש לכל הבגדים הממוינים במדפים הגבוהים.

ומחשבות משונות רצות במוחי. שרציתי כל כך לעבור חוית הריון מתקנת בדירה הזאת. שגם אם יהיה לי שוב הריון הוא כבר לא יהיה בבית הזה, אז הדירה הזאת לא תקבל תיקון. והשנים שעברו מאז האובדן עומדות כנגד עיניי במלוא המשכיותן, מצביעות על כשלוני. מדגישות את הפרש השנים שיהיו בין רוני לילד הבא. שאני כל כך אוהבת את הדירה הזאת, למרות כל הדברים הקשים שקרו בתוכה.

ואני חושבת את המחשבות האלו ומרגישה מטומטמת. מרגישה את הכאב חושב אותן במקומי, בגל צורב שעולה בגרון.

איך יכול להיות לו תיקון? מה זה משנה איפה אני אהיה בהריון? איך אני, שלא מאמינה בדבר , מתאבלת על קירות בטון שלא זכו לראות ילד, ומנחמת את עצמי ב"משנה מקום משנה מזל", שגם בזה אני לא מאמינה כמובן.

ולא, זה לא מורגש ביומיום. ביומיום אני מתרגשת מהבית החדש, עייפה בטירוף מהצביעה והאריזות, ומנסה שלא לעצור ולחשוב. כי הן מתסכלות, המחשבות האלה. הן מראה לכמה שהכל ספוג באובדן שלו, אפילו סתם מעבר דירה.