הדרך

 

אז הנה, כבר שנה וחצי או שנתיים, שאיני עוד נחבטת בתקרת הזכוכית של הכאב של אושרי. פרצתי מהבור, ליקקתי את הפצעים,והנה, כבר שנה וחצי או שנתיים שאני עסוקה בכאב אחר. בכאב על האהבה שלנו שהולכת ונוזלת לי מבעד לאצבעות רועדות. בכאב על הילד הבא שלנו, שלא מתקרב כדי לשתול בנו משהו חדש. ובתוך כל זה אני מגששת באפלה, מחפשת דרך להוביל אותנו למקום שיהיה טוב להיות בו.

ויש ימים שמספיק מבט אחד עקום, והכל חוזר להיות כמו קודם. זה הימים בהם אני בוחנת את המסלול מחדש, וגם את היעד. מתפוצצת מתסכול ומכעס, ויחד עם זאת מדליקה פנס ושוב ממשיכה לגשש אחר הדרך.

וקורים הימים בהם רואים תזוזות קטנות. טיפות טיפות קטנות אשר חוצבות בסלע המציאות שלנו, ומעצבות אותו כפי שאני רוצה. לאט לאט לאט לאט לאט. והאלה הימים בהם באור השחר העמום אני מסתכלת תחת רגלי, ורואה את הדרך, והרי אני הולכת בה זה מכבר. ובקרני השמש העולה אני רואה את הדרך מתפתלת למרחקים, חוצה הרים וגבעות ועמקים. דרך שתיקח שנים. היש בי את הכח?

ויש שעות גנובות של אהבה ללא משקעים. האם אני נמצאת על הדרך כי אני כל כך אוהבת אותו, או כי אני כל כך מאמינה בעצמי?

אושרי, אם אתה רואה אותי, אתה צריך להתגאות.