הרהורים על גודל החור (בלב)

 

אז לא נראה לי שיש צורך לכתוב בשלב זה שהחור בלב תמיד נוכח.

רוב הזמן הוא פשוט נמצא שם ברקע, חור קטן שאינו מונע מהלב מלפעום, כמעט ואינו נותן את אותותיו. כאב עמום ומושך שכמעט והפסקתי להרגיש מרוב שהוא כל הזמן שם. כאב מתוק.

ויש, יש את הרגעים המדהימים האלו, לפני משמרת לילה, כשרוני באה לישון איתי לשעה לפני שאני צריכה לקום ולצאת לעבודה. אנחנו מתחבקות מתחת לפוך, ואני עוצמת עיניים ומעמידה פנים שאיני שמה לב שהיא מסתובבת ללא הפסקה ותוקעת לי עקב בין השכמות. מקשיבה לנשימות שלה נרגעות והופכות לנשימות של שינה. נושמת אותה לתוכי ונרדמת. ברגעים האלו אני מרגישה שהחור הוא פצפון, קוף של מחט, וליבי גואה ועולה על גדותיו מאהבה שלא זולגת לה החוצה דרך החור. ואני מרגישה שלמה.

ויש, יש רגעים אחרים. כשרוני מגלה סרטונים ביוטיוב של המיצגים בדיסנילנד. וצופה, ומתלהבת, ואני מתלהבת איתה ופתאום בא החור ומשתלט עלי. והעולם נצבע בדמעות של דם, וכל כך חסר הילד שלעולם לא יחלום על נסיעה לדיסני וורלד.

כל פעם שאנחנו הולכות להצגה חדשה ואני מנגבת דמעות כשאיש לא רואה. ומי יראה איזו אמא בקהל שמוחה דמעות מתחת למשקפים בתנועות יעילות להפליא ששומרות על איפור עיניים ללא פגע. כמה ניסיון בניגוב דמעות צריך להיות כדי לבכות בלי שהמסקרה תימרח? ורוני יושבת לידי מרותקת לבמה ולא מדמיינת אפילו שאמא שלה בוכה בכל הצגה. והלב פועם לו פעימות כואבות של פצע טרי, ואני מוחה את הדמעות וממתינה בסבלנות שזה יעבור. החור יצטמצם ונמשיך בהצגה ואוכל להתמקד ברוני ולא בחור.

ויש את הרגעים האלו שאני עסוקה בלחיות עם החור. מחייכת ומתמוססת בעולם סביבי. ובשגרת היומיום לפעמים החור נפתח לנשימה או שתיים - הנה אח ואחות במכונית ליד. והנה אמא עם שלושה ילדים, טרודה וסוחבת בטן הריונית, עגלה עם תינוק צורח ושני זאטוטים שבורחים ממנה לכיוונים מנוגדים באמצע הקניון. ושאר האמהות מביטות בה ברחמים - ואני בקנאה. והחור נפער בשריפה בעיניים ונשימה עמוקה. נפער ונסגר. ואני ממשיכה לחייך.