חריגה בנוף

 

לא מוצאת את עצמי שייכת לאף מקום

לא שייכת לחברות שלי שלא רוצות להיות בהריון כרגע. שזוכרות את הלילות חסרי השינה עם ההנקה הנצחית לא בערגה אלא בהקלה שנגמר ודי

לא שייכת לאמהות שזוכרות את הלילות הלבנים ומתות לחזור לזה שוב, באשליה של תום של אלו שלא חוו אובדן הריון מעולם

לא שייכת יותר לפורום אובדן הריון, פורום שכל אחת מבנותיו מנסה להרות שוב, או לפחות חולמת על כך. ורק אני נמנעת.

לא שייכת לשיחות הריון ולידה כי אני לא מסתירה, אני רק מפחידה את השאר.

לא שייכת לציבור המתעניינים בקריירה, כי איני רואה דבר אלא את עצמי והתהליך הפנימי שלי

לא שייכת לאלו שמחייכים בשמחה, כי החיוך שלי הוא חיוך אפל, והצחוק תמיד מסתיר דמעה בתוכו

ולא שייכת לאלו שבוכים ומתלוננים על החיים, כי אני כבר יודעת כמה שחור זה יכול להיות

ומשקרת. משקרת המון:

כמה ילדים יש לך? אחת, בת אחת

מה קורה עם עוד אחד? מנסים, זה לא ממש הולך ; יש לי זמן עד גיל 40 ; אני כל כך נהנית מהתקופה הזאת לפני הריון

איזה קעקוע מגניב! - זה הקעקוע הזוגי שלנו

ומשקרת לעצמי, בעיקר משקרת לעצמי. שקיבלתי החלטה נכונה לחכות. שבעצם זה לטובתי. שאפשר להתאושש בלי לנסות להרות. שהזוגיות שלי שווה את המאמץ. שההמתנה הזאת היא מיוזמתי, ולא תוצר של חרדה. שאני מחליטה להמנע מהריון, וזה לא בן זוגי שלא מסוגל להתמודד. שככל שהזמן עובר הוא הופך להיות מוכן יותר לנסיון נוסף.

ובעיקר משקרת לעצמי על הפוסטינור. הפוסטינור שלקחתי ביום ההולדת הקודם, איך שקלטתי שאני בהריון. הפוסטינור שחיכה וארב לו חודש ברחם עד שיצא בדימום מתאחר, ולעולם לא אדע האם היתה הפלה, או שזה הפוסטינור שהשפיע. הפוסטינור שאני הצעתי לקחת, למרות שרציתי את ההריון יותר מכל דבר אחר. כי ראיתי את המבט בעיניים שלו, כשאמרתי לו בחיוך זורח שיש לי בחילה. ; והרציונל קיים שם, ברקע, לוחש לי שלא היינו עומדים בהריון הזה, הוא ואני ורוני, והיינו קורסים תחת הלחץ. קול ההגיון היבש שלוחש לי שילד צריך אמא ולא שבר כלי, ומשפחה אוהבת ולא זוג אויבים תחת אותה קורת גג, ורוני זקוקה לי בתפקוד נפשי ופיזי מלא יותר ממה שהיא זקוקה לאח/ות קטנים. וגם אני, אני זקוקה לאהבה שהיתה בינינו, ואני זקוקה לתמיכה שלו בהריון שיבוא, ועם הזמן, ככל שאני אתאמץ, הכל יהפוך להיות כפי שאני רואה זאת בעיני רוחי.

וזה שקר

ושנה ושלושה חודשים אני מקריבה את כל מרצי על מזבח הזוגיות, כדי להוכיח לעצמי שצדקתי. ובכל מאמץ שנכשל אני אוספת את כוחותי ומתחילה להלחם מחדש. כי אחרי הפוסטינור אני לא יכולה לוותר. ואת האמת, אני מעדיפה לא להגיד לעצמי שלקחתי פוסטינור.