לגו

 

לא מוצאת מהיכן להתחיל.

אתחיל מהסוף - לא בהריון. עדיין.

בטיפול פסיכולוגי, לאט לאט מתחילה להבין על מה מדובר. ונראה לי שמדובר על התמודדות עם חוסר שליטה. התמודדות עם עמימות. מתברר שאני לא טובה בזה. מתברר גם שזה משהו נלמד ונרכש, היכולת לעצור ולחשוב מה בעצם מעורר את התגובה שלי - המצב, או העובדה שלא אני זאת שקובעת את המצב. לאחר יותר מחצי שנה של טיפול, זה הדבר היחיד שהצלחתי להבין על מה שקורה שם, ביני לבין הפסיכולוגית שלי בפרטיות החדר.

בכלל היחסים ביני לבינה מוזרים כל כך. עד כמה זה מוזר, להגיע למישהי, לפתוח בפניה את הפצעים המדממים ואת הכביסה המלוכלכת.... ולא לראות אותה פורקת עלי את המטען שלה בחזרה. רואה על פניה בניחוש מושכל שהיא מוטרדת היום, או אקסטרה שמחה. ו..... כלום. מדברת על עצמי. סוג של חברה דימיונית שכזו. ויחד עם זאת, מישהי שאני סומכת עליה עם הרגשות ההכי כמוסים שלי. חברה. חלק בלתי נפרד משיגרת יומי. יהיה כל כך מוזר להפרד.

ומן הסתם מוצאת את עצמי מגיעה לעוד ועוד תובנות על עצמי. כמה שחשוב לי להיות בשליטה. כמה שאני קונטרול פריק. כמה זהירות נדרשת, לצעוד על שפת הבור. ובעיקר, בעיקר הבנתי מה החוזק שלי. החוזק שלי הוא להיבנות מחדש, כמו מגדל מלגו. מתפרקת לחומרי היסוד שלי, ובונה את עצמי בחזרה. ושוב, ושוב מתפרקת. ושוב בונה. וחשבתי לעצמי - אם בגיל 25 הייתי מסתכלת על עצמי כיום - לא הייתי מאמינה. הייתי מזדעזעת. הייתי בטוחה שאני מגדל ברזל ובטון מזוין, כזה שלא מתפרק. והנה אפילו לפני מותו של אושרי התרסקתי לחתיכות, ומאז מותו התרסקתי פעמים כה רבות שהפסקתי לספור.

טוב, סבבה, אני לגו. משחק ילדים.