מה שנכתב בשביעי לפברואר

אפילו לא יודעת מה לכתוב<br> לפני שנתיים בשעה הזו עוד הסתובבתי וספרתי צירים, בלי לדעת בכלל שיש בעיה

זוכרת כל כך את הביקור במרפאה, איך קשקשתי וצחקתי עם כולן. גם עם טכנאית האולטרסאונד. ואיך השתתקתי באמצע בדיחה כלשהי כשעלה המסך השקט, והחיים נעצרו.

והנה, עוד שעה וחצי נחגוג יומולדת ארבע במשחקיה לזאת שנולדה באותו היום. הכנתי לה עוגה מקושטת ומתנה והיום אני מרגישה בעיקר שזה יום ההולדת שלה. הבת של החברים הכי טובים שלנו.

ואושרי שלי? אני אפילו לא בוכה היום. כי הוא לא חסר לי היום יותר ממה שחסר לי בכל יום רגיל. כי אני כבר התרגלתי שלעולם הוא לא יהיה בן שנתיים, ולעולם לא נחגוג לו יומולדת.

 ואנחנו? אפילו לא מדברים בינינו. לא על אושרי, ולא על שום דבר.

 ורוני מתכוננת בהתרגשות ליומולדת של החברה שלה, ולא יודעת מכלום. והמשפחה המורחבת לא תעז להרים אלי טלפון היום לשיחת חולין.

 ואני? בעצם אני מחכה שהיום ייגמר. כי לא מצאתי איך לנהל אותו באופן שינציח את אושרי. כי גם היום רוני דורשת את תשומת ליבי, ויש כביסות ובישולים, ועולם לא עוצר.

אז נדליק נר וירטואלי, כי בבית היום אין נרות.

 זוכרת אותך, אושרי אהובי, יותר מכל דבר בעולם הייתי רוצה לחגוג לך יומולדת שנתיים

היה מצד אחד יום לא מאוד קשה

 ומצד שני היה יום כל כך ריק

והשיא היה שבן זוגי קפץ שניה לטויז אר אס וקנה לאושרי מכונית צעצוע , והחליט שניסע לקבר. ואכן זה מה שעשינו, וזה הרגיש לי כל כך רע.....

 לקח לי זמן לחזור אליכן ולספר עד כמה שהיה רע. כמה שעמדתי מול הקבר שלו, והרגשתי שזו סתם חתיכת אבן, והוא בכלל לא נמצא שם. שאפילו שם הוא איננו. והבנתי בדיוק למה נמנעתי לבקר אותו שנה שלמה - כי פחדתי מהתחושה הזאת, לגלות שגם הקבר זה עוד מקום, והיום הוא סתם עוד יום, והוא מת כרגיל וזהו.

 היה יום ריק מאוד.

 והיחידה, היחידה ששאלה לשלומי בהקשר של אושרי היתה גיסתי. אפילו החברות הקרובות לא אמרו את שמו באותו יום.