הבור השחור
איכה, הבור?
איה הימים שהבור בלע את כל הרעשים סביב, עמעם אותם לבכי תינוק עמום שלא שמע איש מלבדי, מהדהד וחוזר מקירות הבור הטחובים, חוזר ומכה בי מכל צד? אני יודעת איפה הבור. פעם, הבור היה סביבי, או שאני נפלתי לתוכו. והיום - הבור הוא בפנים. אני היא הבור השחור. ריקה, חלולה, חסרת כאב, חסרת בכי, חסרת שמחה, חסרת עניין, חסרת תוכן. דברים נופלים לתוך הבור, ולא מוצאים שם הד.
ואפילו אושרי, אפילו אושרי כבר לא מעלה בי התייפחות. וגם לא המחזור, וגם לא הזוגיות, וגם לא סיפורי הזוועות שקראתי באינטרנט. ואני מלטפת בטן הריונית של חברות, ולא חשה אפילו קנאה.
ואולי, אולי אני צריכה לשמוח שכבר לא כואב לי. שדבר לא מכאיב לי יותר. ואולי אני צריכה להודות לו, לבור, ולאיש שחפר אותו בנפשי. לאותו אחד שבכה איתי, והחזיק את הבן שלי בידיים, ובו זמנית, מתוך האבל, אמר מילים דוקרות שדחפו אותי כל פעם חזרה לבור. לאותו אחד שהכין את הבור מראש, עוד לפני שידענו שיש בו צורך, עוד לפני שאושרי נולד.
ואולי, אולי אני צריכה לשמוח שאושרי לא נולד. שאם לא הייתי שוקעת כה עמוק, לא הייתי יודעת. הייתי יכולה לגדל שני ילדים מתוך בור אחר, עמוק לא פחות, בור של תסכול וכשלון, ובטחון עצמי מרוסק.
הייתי יכולה לאהוב את הבור, חוסר התחושה שבו. אך להעדר הכאב מתלווה אדישות, מתלווה חוסר עניין. ואפילו השמחה לפעמים נכנסת לבור, כמו גפרור בוער שנופל לתוך באר עמוקה, מאיר אותה, אך רק לרגע קט. כי הקירות רטובים, והשלולית מתחת לרגלי קרה, ושום אש אינה בוערת כאן לאורך זמן, וגם השמחה כבה, לפני שהספקתי ליהנות ממנה.
וברגעים הטובים שלו, ברגעי המאמץ לתקן, אני רואה אותו שוקע בתוך בור משלו, בור שאני חפרתי. ואת עצמי, דוחפת אותו עם מקל עמוק לתוך המצולות , והמחזה מעורר בי חיוך קצר. אך אפילו הנקמנות הזו לא מוצאת לה הרבה מקום בתוך הבור שנהייתי , ושוב אני אדישה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה