אז גם אני בטיפול. בלי פרוזאק אבל עם פסיכולוגית. אני בטיפול כבר מספר חודשים. מחכה בסבלנות לתחושת האושר שתבוא ותציף אותי. לקלות התהומית שבה אנשים לא מדוכאים לוקחים את החיים שלהם. כן, אני יודעת שטיפול לא יגרום לזה להתרחש, אבל עדיין מצפה. ובמקום האושר באות תובנות. תובנות על הפינה שאליה תקעתי את עצמי. זוגיות שלא מאפשרת כניסה להריון, והעדר הריון שלא מאפשר קיום זוגיות. אמהות לרוני שרק מייצרת אצלי חשק לעוד. כמה שלא יהיה לי טוב איתה, כך אני רוצה יותר, כך אני מדמיינת כמה טוב יהיה לי עם ילד נוסף. אושר עצום שמציף את ליבי כשהיא מחבקת אותי, מנשקת, מספרת, צוחקת, עושה. חיה. כל רגע שבו אני טופחת לעצמי על השכם, מרגישה שאני אמא טובה - מגיעה השאלה הארורה הזאת - אם אני כל כך טובה, איך זה שיש לי רק בת אחת? איך זה שהבן שלי מת? איך זה שאני לא בהריון? איך זה שיש לי בעל שלא רואה את זה? עבודה שמתסכלת אותי בשעמום שלה, ויחד עם זאת אותה ציפיה ארורה להריון שלא מאפשרת לי להתרכז בקריירה. לא רוצה לשנות כלום, זאת עבודה מושלמת להריון, אבל אני לא בהריון. כבר שנתיים וחצי שאני לא בהריון. אהבה שאינה מביאה לי אושר אלא ר...
תגובות
הוסף רשומת תגובה