דברים שקורים (או סתם פריקת תסכול)

משהו על שיערות לבנות :

היו לי כמה שערות שיבה. עוד מלפני הלידה, שתיים שלוש בלבד, לתלוש ולא לצבוע.

ואחרי הלידה של אושרי הפסקתי לתלוש אותן, כי הרגשתי שהרווחתי אותן ביושר. או שסתם התאים לי שער שיבה.

ואחרי שעברה שנה, ראיתי שיש קצת יותר ממה שהיה, והחלטתי להפטר מהן.

ואני תולשת אחת, והיא קצרה ולא ארוכה. ועוד אחת, ועוד, והן כולן באותו אורך. שערות מעוותות, קשות, לבנות לגמרי, מוזרות למגע.

ואז מדדתי אחת, 14 סנטימטר. בדיוק. השער גדל סנטימטר בחודש. היום הוא היה אמור להיות בן שנה וחודשיים.

 ומשהו על הרחם:

 יכול להיות שהיא נלחמת נגדי? שהיא עושה לי דווקא? שהתת מודע בעל השפעה על הגוף? או אולי הכותרת המתאימה היא : WHAT THE FUCK DID JUST HAPPEN?!

 ובפינת התכל"ס על הבוקר ב 5:50 במקלחת, מה אני מגלה, לגמרי בחוץ? את המירנה! מיותר לציין שזה חרפן אותי לגמרי. נדמה לי שכושר העבודה קצת נפגע, וגם כושר הריכוז. כמה שזה נוח לעבוד בבית חולים, הספקתי לעבור בדיקת גניקולוג עוד במהלך המשמרת. הממממ..... הכל בסדר. רק הלך ההתקן ששברתי את הלב לעשות אותו רק בדצמבר, ובפינת המרפי - בדיוק אחרי שנגמרו שלושה חודשי מחזור נצחי, וזה סופסוף הסתדר... ובפינת אי הצדק הקוסמי - בדיוק בשלב כזה נפלא ביחסים בינינו, שבו הכל נראה בלתי אפשרי. אז רוב הסיכויים שאני הולכת לשבור לעצמי את הלב שוב עם מירנה נוספת. נראה לי עדיף על שבירת לב יומיומית עם גלולה?

 ובפינת התקציב של השבוע - מגיע זמן חיפוש עבודה אינטנסיבי. זה לא גורם לי לשמוח, כי העבודה שבאמת רציתי זו העבודה אותה ניסיתי ועזבתי. וכל כיוון מקצועי אחר כרגע נראה כמו פשרה. ומצד שני המרצע כבר יצא מהשק, וההנהלה קרובה להציב אותי בפני אופציות שלא כל כך מתאימות לי.

 ובפינת הילדים, אני לפעמים רואה אותם משחקים בשניים. אני מסוגלת לתאר את חלוקת התפקידים ביניהם, ובינינו. ואני מרגישה כל יום את כוח הרצון שלי נשחק, לאט לאט נשחק, כפות ידיים רכות מול אבן מדממת. והדמעות לא באות יותר, להקל עלי. לו רק הייתי בהריון. לו רק הייתי יכולה לדמיין לעצמי שאני בהריון, בלי הכעס והאכזבה הנלווים, להשאר רק עם החרדה. אבל לא. לדמיין הריון עם רוני בת כמה? בת שנה כבר היה, שנתיים כבר לא יהיה, שלוש וארבע יותר מדי דמיוני, וגילאי שש-שבע ומעל הדמיון מכאיב לי כל כך במרחק שלו, שפשוט אין טעם.