כואב לי

 

עדיין כואב לי.

מקנאה, אני כל כך מקנאה. בכולם. באלה שילדו. באלה שבהריון. במשפחות. ברווקים. בזוגות המאוהבים ההולכים יד ביד ברחוב. במבוגרים שאולי זכו לגדל ולחתן את כל הילדים שלהם.

 מתעייפת. לאט לאט מתעייפת מהמציאות הזאת. מההמתנה לתחילת ההמתנה. מהריקנות שאוחזת בי כשאני מסתכלת עליו. מהזכרונות שעולים וצפים, זכרונות על איך היינו. עולים ומשאירים אחריהם טעם לוואי של החמצה...

 מדמיינת. ילד גבוה בפוטר כחול-ירוק ונעלי צעד ראשון. רואה שוב את פניו בזמנים לא מתאימים, בבהירות מפתיעה. רואה אותו גדל להיות בן שנה וחודשיים. מצליחה לראשונה לתאר את חיי עם שני ילדים. הלוואי והייתי מפסיקה.

 כועסת. כל פעם שאני רואה אחים. כי בין רוני לילד הבא כבר לא יהיה הבדל של שנתיים. וגם לא של שלוש, ולא של ארבע. כועסת גם על עצמי, שאני לא רצה בכל כוחותי לאסוף זרדים, לנשוף, לשפוך שמן, להבעיר בכל מחיר את האש הזאת שהיתה בינינו. ואני עומדת, נוברת בגחלים עם מקל, וצופה בניצוצות כבים.

 מחפשת. איזשהו משהו שיחזיר אותי לעצמי. ומוצאת בגדים, אופניים, עבודות, בישולים. ומצליחה גם ליהנות ממה שאני עושה. ויחד עם זאת מרגישה כה אבודה, בלי המרכיב הסודי שחסר - החצי השני שלי. ולמרות שכל בוקר הוא מתעורר לצדי איני מרגישה אותו בוער מתחת לעור שלי, כפי שזה צריך להיות, כמו שהיה. כאילו שעוד חלק מהלב שלי מת. מעניין, כמה חלקים מתים יכולים להיות ללב? אני אשאל מחר בקרדיולוגיה...

 משתחררת. משתחררת עם בתי הגדולה, בתי היחידה. חוזרת יותר ויותר לסמוך על החושים שלי, לשמוע ולראות רק אותה, להרגיש רק את עצמי. יותר ויותר ...מתאכזבת? מזדעזעת? מתייאשת לקלוט את גודל מה שקרה, בינינו, ביני לבינו, ביני לבינה. איך ההריון הזה טלטל אותנו. מפחדת יותר מכל לחשוב על הטלטלה של ההריון הבא. רוצה את הטלטלה הזו בכאב עצום, שמחלחל לי לתוך העצמות וגורם לי להתעוות ולדמוע. רוצה ולא יכולה לקבל. ועם כל רגע השריפה מתעצמת, והקנאה מתעצמת. איך יהיה מקום לאהבה בכל הסערה הזאת?