מה שקרה לאהבה

אני נעלמת. נמחקת. אני מסתכלת על המציאות שלי בעיניים טריות, ואני לא מרוצה מהמציאות הזאת.

 ובעצם מה שקורה זה שהזוגיות הולכת קיבינימט. אין בינינו כבר מזמן זוגיות. אין אהבה, אין חברות, אין ענין משותף, יש רק שני ילדים ומשק בית מקרטע.

חמש עשרה שנה אנחנו יחד. חצי מהחיים שלי. ואין לזה שום משמעות. לא , בעצם יש משמעות , כי כמה שאהבתי אותו - ככה אני שונאת אותו, באותה העוצמה. חזרנו בדיוק למקום בו היינו לפני ההריון עם אושרי - מקום בו האהבה מתה, ונשארו רק עצבים.

ואני לא יודעת מה לעשות.

 כי להפרד זה אומר לא רק לפרק משק בית, לא רק לעבור לדירת חדר וחצי בשכונה זיפט, לא רק להחליף עבודה (כי כחד הורית אי אפשר לעבוד משמרות), לא רק להכנס איתו למלחמת חורמה על משמורת, לא רק להיות תלויה בעזרה של.... אמא שלי, בערך הבן אדם האחרון עלי אדמות שיכול לעזור לי.

 זה אומר גם שאם נפרד כנראה לא יהיו לי יותר ילדים. אין לי ביצים לעשות את זה כיחידנית, ותכלס, אם נסתכל לאמת בעיניים - מי ייקח אותי, פרה בת שלושים פלוס, עם ילדה קטנה, לב שבור, אקס מהגיהינום, וירצה להתחתן איתי ולעשות איתי עוד ילדים לפני שהפוריות שלי תיגמר?

 ואני יושבת ומנסה להחליט עם עצמי אם אני מסוגלת לבלוע את הלשון והאגו, או אם אני מסוגלת להפרד. להפרד לנצח לא מאהובי מזה חמש עשרה שנה. אחרי שנפרדתי מאושרי, זה  - קלי קלות. להפרד מהתקווה שאני אהיה בהריון. תקין. ארגיש תנועות עובר. אחזיק תינוק או תינוקת חיים. אזכה להניק ולחתל, ולשיר שיר ערש. ובינתיים כל כך כועסת שלא מצליחה להכיל צרות של אף אחד יותר.

 סיפרתי לו על ההודעה הזאת. עכשיו, אחרי שדיברנו, וסוף סוף הרגשתי שהוא שמע. ואני קוראת אותה, והיא רלוונטית עדיין. כי בזמן הכעס, משהו באהבה שלי נשרף. משהו בביטחון שהוא השרה עלי נעלם. ומשהו בהריון הבא הפך להיות לא מנחם אלא מפחיד. מפחיד לא בגלל שאני עלולה לאבד עוד ילד. מפחיד כי אני עלולה לאבד את רוני, ואותו, ובעיקר גם את עצמי.

עברה עלינו תקופה אפלה. כן, מורגש שמסתמן לו שינוי. כן בסופשבוע האחרון ראיתי בעיניים שלו משהו ששכחתי מזמן. אבל עד שהשינוי לא יהיה נוכח, בצורה יומיומית, בפועל - אני כמו חילזון קטן, יושבת לבדי בתוך הקונכייה שלי, מוציאה החוצה מחושים, ופוחדת. פוחדת להשתחרר. פוחדת לחבק. פוחדת להשען. פוחדת להפתח. פוחדת שהשינוי הוא זמני, ואין טעם להוריד את המגננות, כי אז אצטרך לבנות אותן שוב מחדש, מאפס. פוחדת שאם לרגע אחד אני אפסיק להרגיש לבד אני שוב אעלם, אני שוב לא אוכל להיות חזקה אם אני אכנע.</p><p> ונזכרתי לרגע בעצה לנתתי למישהי, וגם אני צריכה ליישם - את לא יכולה לעזוב, עד שלא ניסית באופן פעיל לגרום לשינוי. וניסיתי, אבל לא נתתי לזה את כל כולי. ונזכרתי לרגע כמה טוב יכול להיות לנו יחד. וחשבתי שאני ממש רוצה את זה, וזה שווה את המאמץ, ושווה את המלחמה, ושווה את הכעס.

 ואני פוחדת כל כך. מזה שהדעות שלו בעלות משמעות כה גדולה לגביי. מעוצמת השליטה שלו על מצב הרוח שלי. מכמה שיש לדבריו השפעה, גם כשהוא לא נמצא. גם כשאני יודעת בוודאות שהוא טועה. מזה שלא נשרפה מספיק אהבה בינינו, ולא למדתי להתעלם. מזה שכל כך רציתי שלא יזיז לי, שאולי שברתי משהו שהיה חיוני לאהבה הזאת. מזה שרוני צריכה להיות במרכז מעייני, ואני רואה בה אותו, ואני לא מצליחה להפריד ביניהם. מזה שטובתה של רוני היא קודם כל שלי יהיה טוב, ואני לא יודעת מה טוב לי.

ואני פוחדת כל כך מהרגע שאני אראה שני פסים. פוחדת שוב להמחק ולהעלם, ואולי לא לחזור בשלמותי מהפורמט הזה לדיסק הקשיח (או בעצם, האני שלי) שקורה לי כבר פעם שנייה. לאבד את עצמי, לשכוח מי אני ומה אני שווה, ומה אני אוהבת, ולהשאר קליפה, עטיפה של האישיות המבריקה שהייתי פעם. ואני יודעת שילד שווה את זה, אם רק יהיה מי שיעשה לי גיבוי. וחלק מהפחד עוצר אותי, ולא נותן לי להתמוסס שוב אל תוך זרועותיו, כי אז אני יודעת בוודאות שזה יקרה. יהיו עוד שני פסים, ואני אמחק.

 ואושרי, בני היקר, זה בוודאי אומר משהו שביום שעברו בו שמונה חודשים אמא זוכרת, אבל כותבת בבלוג שלך רשומה לא עליך...