עצבות קלה

 

זה מה שעובר עלי.

 היום הלכתי לחדש את הקעקוע. עכשיו חזרתי, עם צריבה קלה ביד, וצריבה קלה בלב.

 ואני כל כך מתגעגעת לכאב הזה, כל כך רוצה להתפלש בתוכו. כל כך רוצה שיכאב לי כל כך שלא אוכל לנשום, כל כך רוצה לבכות שעות ולרצות למות, כל כך רוצה לא להתעניין יותר בכלום מלבדו...

 ועוברים להם שבועות בהם אני מוזילה דמעות בודדות, דקות ארוכות בהן אני לא זוכרת אותו בכלל, למרות הכל, אפילו למרות התזכורת התמידית מול העיניים. לעתים קרובות מדי אני מרגישה שאני כמעט מאושרת, לעתים קרובות מדי אני צוחקת, ושוב חזרתי לחייך בלי סיבה, כל הזמן, כמו שהייתי לפני...

 ולא. לא הדחקתי בכלל. כאבתי במלוא העוצמה חודשים ארוכים, ימים שלמים בהם קיוויתי שהכל יגמר, דריסה, פיגוע, שואה גרעינית, הכל הולך. דקות ארוכות בהן צפיתי ברוני וכעסתי עליה שהיא מעיזה לצחוק, שהיא מעיזה לדרוש את תשומת ליבי כשהאח שלה איננו. ושנאתי את עצמי שאיני יכולה לשמוח במה שיש לי, שאיני יכולה לשחק איתה בלי דמעות, שאני רוצה להבלע לתוך עצמי, שאני לא מסוגלת להיות אמא שלה במאה אחוז. ואז חזרתי לחיים. למדתי מחדש לחיות, צעד קטן אחר צעד. ליהנות מארוחה. ליהנות ממוסיקה, או סרט, או ספר, או שמלה חדשה, או בילוי עד הבוקר. וצעד אחר צעד למדתי להיות עם רוני. רק איתה. להשאיר את אושרי מחוץ למגרש המשחקים שלנו. וצעד אחר צעד החיים שאבו אותי פנימה, ויותר אני לא מוצאת לו מקום. ויותר אני לא מוצאת לו מלים או דמעות. למדתי לחיות בלעדיו. למדתי טוב מדי.

 זה מה ששמונה חודשים יודעים לעשות.