היום בצהריים

 

היום בצהריים לפני 12 שנה יצאנו הלומים מבית העירייה בלרנקה, מרגישים את הטבעות הלא מוכרות על אצבעותינו, וכל כך מאושרים כאן ועכשיו שלא רצינו לדמיין מה צופן לנו העתיד. והחזקנו ידיים וטיילנו לנו בחוף הים, בחליפה ושמלת ערב, זוג נערים מאוהבים שהכל בשבילם היום הוא בפעם הראשונה - האהבה הראשונה, הטיול הראשון לחו"ל, המלון הראשון, המסעדה הראשונה, שיחת הטלפון הראשונה כזוג נשוי...

היום בצהריים לפני חצי שנה עליתי, מתנשפת ומבולגנת, לקומה 5.5, הריון בסיכון, חושבת איך הרופאה שוב תיאנח בביקורת שקטה כי אני שוב מאחרת, ומנסה להחליט אם יותר נוח לי להתחיל לידה כבר מעכשיו, או מחר על הבוקר. וסופרת צירים, ומנחשת מה הפתיחה, ומרגישה את עצמי כל כך מנוסה ומבינה מה קורה עם הגוף שלי, ולא, ועדיין לא יודעת, לא מדמיינת שהלידה השניה הזאת היא גם ראשונה...

 אושרי יקר שלי. אני לא מאמינה שכבר חצי שנה אתה חסר. שכבר חצי שנה אני חיה חיים שאולים. שאז, בחדר לידה, כשחיבקנו ונישקנו אותך, זאת היתה הפעם האחרונה, ובחיים לא נחבק אותך שוב.

 שכבר חצי שנה הזמן שלך נעצר. והזמן של רוני, ושל אבא, ואפילו שלי - ממשיך, סופר לנו רגעים ושניות ודקות ושעות וימים ושבועות וחודשים של אהבה לא ממומשת.

 אושרי, בן בכור ואהוב כל כך. אין לי אפילו מה להגיד לך. כל מה שיכולתי לומר ולתת לך כאמא - הייתי נותנת לו היית חי. וכל אותם חיבוקים, החתלות, הנקות, שירים, בישולים, צעקות, הסברים, משחקים שייעדתי לך - הם צפונים בקופסא סגורה בליבי, לנצח ללא שימוש.

היום החלטתי שהגיע הזמן. אספתי את כל המסמכים של ההריון וסידרתי אותם בקלסר. קלסר שחור פשוט עם ניילוניות, שמחזיק את ליבי השבור. לא יכול להיות, שזה מה שנשאר, שזה כל מה שנשאר ממך, וממני, ומהחיים השלמים שלא חיינו יחד. ואכן בכרטיס המעקב הריון ביום הלידה, דקות ספורות לפני האולטרסאונד, מסומן בעט כחול פלוס שמן - מרגישה תנועות עובר. לא דמיינתי את זה חצי שנה, זה באמת שם. לפני חצי שנה בשעה הזאת הבן שלי מת לי בבטן ולא ידעתי מזה.

 שיר שנראה לי מתאים היום, בפוקס זה הדבר הראשון שהשמעתי בבוקר

https://youtu.be/_gaRcUx6ha4