I cracked the code

 אני מרגישה שאני משלימה עם זה שאני לא אזכה לגדל את אושרי, שרק זכיתי להיות אמא שלו לתשעה חודשים ולידה אחת, וזהו. אני חושבת שמרוב שדיברתי כל הזמן מה אני אעשה בטיפול, הגעתי לזה לבד -I cracked the code, מצאתי שיטה שמאפשרת לי להמשיך הלאה. אני אנסה לתאר מה אני עושה עם עצמי בראש.

 קודם כל הבנתי שאני חושבת עליו כל הזמן. ורוב הזמן המחשבות האלו מעציבות אותי. אבל לא כל מחשבה עליו היא עצובה. לי למשל יש זכרונות נעימים איך שרתי לו בבטן, ונעים לי להזכר שהעברתי לו את העיניים שלי, ושהוא היה דומה לבעלי כנער, ואיך בדבי דיבר עם הבטן מדי פעם, ואפילו כך מני חלומות בהקיץ על איך הוא יכל להיות שאם מנתקים אותם מההקשר הם ממש טובים. אז מה שאני עושה זה כל פעם שהוא עולה לי לתודעה אני מנסה לכוון את עצמי למחשבות ולזיכרונות האלה, וכשזה מתגלגל לנושאים אחרים, כואבים יותר, אני עוצרת ומתחילה לדמיין מחדש איזשהו זכרון שמח אחר, וכך כל הזמן. אני מתמקדת בכמה שאני אוהבת אותו, וכמה נהניתי ממנו, ומשתדלת להתעלם מהחוסר, לא לחשוב עליו כל הזמן בהקשר של אין אלא בהקשר של כמה טוב היה לי כשהוא היה קיים בתוכי. לקח כמה שבועות של עבודת נפש יומיומית, והתוצאה הגיעה - אני התרגלתי לא להתעצב כשאני חושבת עליו, אני לא חושבת על אובדן ומוות וחוסר, אלא מתמלאת באהבה, ואפילו שאני לא מאמינה בשום דבר קונקרטי, אני מנסה לשדר לו החוצה אהבה ולא צער. אולי באיזשהו קשר קוסמי יש מסר שעובר ממני אליו, אז זה המסר שאני רוצה שהוא יקבל - שאני אוהבת אותו ואני שמחה שהוא היה איתי. לא רוצה לתת לו תשדירים של אמא שבורה. ועדיין יש לי לפעמים רגעים בהם אני בוכה, ונאלמת דום מעוצמת החור הזה שנפער בחיים שלי, אבל אני מתאוששת מהם הרבה יותר מהר, כי אני מעבירה את המחשבות שלי עליו למחשבות שנעימות לי, זה כבר הרגל.

 אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, הייתי רוצה שזה יעזור לעוד מישהי, כי פתאום אני מרגישה שאני נושמת וחיה.