שלושים

שלום לך יום הולדת שלושים

במציאות האלטרנטיבית שלי יש לי שלושה חתולים, שני ילדים, בעל אחד, וקעקוע אחד פחות.

 אני מתחילה את היום מהנקה ב5:30. רוני באה למיטה שלנו ושרה לי יום הולדת שמח. אני מבשלת מחית בטטות ופלפל אדום (ועוגית בייבי ביס, יצא נוזלי). בצהריים יוצאים למסעדה עם שני ילדים, אחד מהם תינוק שלא מוכן לשבת בעגלה, אז אוכלים לפי התור. רוני נרדמת באוטו, וגם אושרי, ואז יש לנו שעה של שניים. אנחנו מתחבקים על הספה וצופים בשנות ה-70. בערב באים לבקר החברים עם הילדים, וגם אמא נדחפת לשעה. יש בלאגן שלם, ואני בורחת עם הבנות לעשן וכוס יין. ובלילה השקט יורד, אנחנו מרימים כוסית רק שנינו, ויושבים ומדברים, וגולשים יחד באייפד, מעלים זכרונות, ואז הולכים לישון, בשקט בשקט, שאושרי לא יתעורר לנו באמצע החדר. אוף, מחר בבוקר בשש וחצי אני כבר מנקה, הכל הוא מכניס לפה. ואני נרדמת מעט מאוכזבת, וחושבת על איך הייתי יכולה לחגוג בגדול בלי הילדים...

 בשבת הקרובה זה יקרה, אני בטוחה בזה, אני פשוט יודעת.

 כתבתי את זה לפני יומיים. היום יום שבת כבר התחיל, ואמנם בשתים עשרה כשבעלי איחל לי יום הולדת שמח, ושאהיה מאושרת, ושני ילדים, ואני מתקנת - שלושה, והוא מתקן - בידיים... אמנם בכיתי אבל מחר מצפה לי יומולדת שמח, ויום בילוי רומנטי ביחד. והבכי חלף ואני פותחת מתנות ומתכננת את מחר. אין בחיי מקום למציאות האלטרנטיבית הזו. היא קיימת בליבי, אך ליבי מלא. מחר בבוקר רוני תביא לי את מתנת יום ההולדת שלי, ותענוד לשנינו טבעות נישואין חדשות. לא יכולה לחשוב על דרך מתאימה יותר להתחיל את גיל שלושים - בלנצור את מה שיש. בלשמוח בחלקי. והדמעות שיורדות, אינן דמעות של צער. אלו דמעות של אהבה.