מוזר

 מוזר כמה שהכאב הפך לעמום.

 מוזר כמה שאני מתגעגעת לצרחה, מתגעגעת לעריסה שרדפה אחריי כשנדדתי לבדי בין החדרים הריקים, מתגעגעת לכאב הנורא הזה כשהרגשתי שליבי עוד שניה עוצר, עוד שניה הריאות לא מצליחות יותר להכניס אוויר, פנימה והחוצה.

מוזר שאני מרגישה שאין לי יותר מה לכתוב עליו. אין חדש.

 מוזר שהאבל נגמר, ואני רוצה שיחזור

מוזר שעוד לא עברה חצי שנה ואני מחפשת צימרים ליום ההולדת. ואשכרה מתלבטת אם מהחברות הטובות אני רוצה טבעת או יום בספא.

 מוזר שבאמת מעניינות אותי טבעות, ולנסות עיסוי באבנים חמות הפעם.

 מוזר שלצד הפורום אני נכנסת לבלוגים של אמהות, וקוראת על קאפקייקס בשלושה צבעים, ואמבטיות פטנט, וחוויות לידה והנקה. וגם זה מעניין.

 מוזר כמה שאני נהנית מהלבד שלי, כמה שחסרות לי השעות שאני לבד בבית, בכיף עם ספר וסנדוויץ במיטה הזוגית, כי במקרה השבוע רוני חולה והלבד התבטל.

 מוזר כמה שבבת אחת הפך לי קל לשחק עם תינוקות, לאחר חציית המשוכה הגדולה. (תודה, אתה חבר אמיתי)

 מוזר שעם כל זה כשאני צופה ברוני לפעמים עולה לי גוש בגרון - אושרי מעולם לא יעשה את זה. ואת זה. עולה, ותיכף יורד.

 מוזר כמה שהחזרה לחיים רגילים מרגישה נורמלית. כאילו שהוא לא קרה לי.

מוזר כמה שאני רוצה שהגיהינום יציף אותי מחדש, לא לכל הזמן, רק ליום-יומיים. שאוכל להתגעגע אליו באמת.

 מוזר כמה שזה קשה להיות בסדר. כמה שזה קשה להתמודד עם החיוך של עצמך.

 מוזר שהייתי רוצה להרגיש אשמה על זה, אבל אני לא.</p><p> מוזר שבנוסף לפרסום תמונות של רוני, התחשק לי לפתוח משתמש נוסף באינסטגרם, כזה שמצלם תינוקות זרים בסתר, וכותב- זה לא אושרי... וגם זה לא אושרי... וגם זה לא...

 מוזר שאני חלק מהמחשבה החולנית הזאת.

מוזר שנגמרים האנשים שאפשר לספר להם. שנגמרים האנשים ששואלים מה שלומי בהקשר הזה.

 מוזר שאתמול נפגשתי עם חברות ולא דיברתי עליו בכלל.

 מוזר שגם עכשיו העצבות הזו נגרמת לא בגלל אושרי, אלא בגלל קרטוע של הזוגיות.

 מוזר שאתמול כשישבנו עם הבנות, עישנו ושתינו יין וקיטרנו על הבעלים, בהיחבא הצצתי בתמונת החלקה בבית הקברות בחיפה שנושנוש שלחה לי. למה? מה נזכרתי בזה פתאום?

מוזר שחוזרת אליי אותה תחושה של "מה הלאה, לאן אני לוקחת את עצמי, לאן אני מתקדמת מעכשיו?" שהרגשתי לפני ההריון עם רוני.

 מוזר שזה לא מייד מביא אותי לעוד הריון.

 מוזר שאני באמת מצפה לעוד הריון, מצפה בשמחה לבטן שאפשר לדבר אליה, ועובר שאפשר לדמיין.

 מוזר שבהריון הבא אני אתחבר לעובר בלי מעצורים.

 מוזר שאני חושבת את זה כי אני יודעת שגם אם יקרה משהו בהריון הבא - אני אתגבר. בסוף אני אתגבר.

 מוזר שאני נורא נהנית מהתקופה לפני ההריון הבא. ולא מנצלת אותה לכלום כמעט, לא לחו"ל ולא לדיאטה, ולא ללימוד נהיגה, וגם עם קניות לא ממש משתוללת. וגם לא מבלה במקסימום האפשרי.

 מוזר שאני כל כך עייפה, כאילו שאני כבר בהריון.

 מוזר שאני כבר לא מצליחה לדמיין איך החיים שלי היו נראים אם הוא היה חי. כבר לא זוכרת סדר יום של תינוק בן חצי שנה, או מעדיפה לא לזכור?

 מוזר שאני מסתובבת לי בדירה המתוקתקת שלי, שמעוצבת בדיוק איך שרצינו, מסתכלת על הילדה המושלמת שלי, על הבעל שאוהבת כמו פעם, וחושבת שיש לי חיים טובים?

מוזר שאני מסתכלת על עצמי במראה, ואני נראית בת שלושים?

 מוזר שאני בת שלושים, ומרגישה בת אלף? ומרגישה לפעמים שנפשי צעירה כמו הילדה התמימה שהפסקתי להיות כל כך מזמן.

 מוזר שלפעמים אני רוצה להעלים את רוני מהתודעה לאיזה יום -יומיים ולנסוע למדבר, לרקוד ולאבד את עצמי.

 מוזר שאושרי מלווה אותי לא כאבן על ליבי, כאבן בנעליי, כזה שאם דורכים רק על האצבעות אפשר להמשיך ללכת.

 ואולי זה כלל לא מוזר, וזו דרכו של העולם, והחיים ממשיכים, והזמן עושה את שלו, וכל הקלישאות נכונות. ואולי אני אלופת הטיפול הפסיכולוגי העצמוני והצלחתי מעל ומעבר לצפוי. ואולי אני בהדחקה טוטלית ואוטוטו זה מתפרץ. ואולי טעם הדם המלוח על לשוני מתמזג עם טעמים אחרים, מחלחל לי לתודעה, ונראה לי כחלק טבעי מטעם עוגת השוקולד הפתעה...

 מוזר שהייתי כל כך רוצה שוב להתפרק, והנה, בזמן ניגוב הדמעה הבודדת שהצלחתי להפריש אני מחייכת לי למראה הנוף הנפרש מחלוני.