אוסף מספרים חסרי משמעות

 

אני לא יודעת מה לחשוב על צרוף המקרים הנוראי הזה. אני בטוחה שיש דרכים רבות לקשר בין הדברים, עם מסקנות לכאן ולכאן, ופשוט לא יודעת מה לחשוב...

בדיוק ביום ההולדת שנתיים של רוני החברה שלי עברה הפסקת הריון בשבוע 6 על רקע רפואי - היא נכנסה באופן לא מתוכנן, בזמן טיפול תרופתי שאסור במהלכו הריון. כמובן שהיא שבורת לב וכואבת. אלה אותם חברים הכי טובים של שנינו, שביום הולדת שנתיים של הבת שלהם לפני שלושה חודשים אושרי שלי מת. כל השבוע מאז שגילתה על ההריון אנחנו מסתובבות בין רופאים, עושות טלפונים, ליוויתי אותה לוועדה, עשינו את כל הטופסולוגיה, והתור שנקבע להפסקת ההריון התרופתית, מכל הימים, זה יום ההולדת של רוני. זה פשוט מטורף. מה יש ליום ההולדת שנתיים של הילדות שלנו? למה זה קשור? מה זה אומר על ההחלטה שלה להפסיק את ההריון, למרות שתיאורטית אפשר גם לתת לו סיכוי כי מדובר על מומים שאפשר יהיה לגלות בסקירות, אבל תחושת הבטן שלה היא שהעובר לא בסדר? מה זה אומר שכל ההליך זורם בצורה בלתי רגילה, היא מקבלת עזרה וקידום בתורים מאנשים שבכלל לא מכירה, ברמות שגורמות לי לחשוב שהיקום מנסה לסדר את הפסקת ההריון הזאת. מה אנחנו אמורות ללמוד מזה? להבין? ואולי גם זה חסר משמעות... מרגישה כל כך אבודה, לא יודעת בדיוק מאיפה אני מוצאת את הכוחות לתמוך בה בכל מה שצריך, אבל אני מחזיקה מעמד לא רע. רק במקום השינה מחשבות רצות - מה כל זה אומר?!

ועד שהמעשה לא נעשה היה לי כל כך חשוב למצוא משמעות בצרוף המקרים הזה, לפענח איזושהי הודעה שמיימית בהריון הזה. אולי היה צריך להשאיר? אולי זה התיקון לאושרי שלי? יכול להיות לו תיקון בכלל? אולי כל זה קרה כדי שגם היא תכאב כמוני ביום ההולדת של הילדות שלנו? אילו מחשבות רעות... ואחרי שכל זה קרה חשבתי שאולי זה קרה כי זה קרה, ואם כתוצאה מזה אנחנו נוכל לתמוך טוב יותר אחת בשנייה את הרווחנו. מה זה כבר משנה התאריך, עוד מוזרות אחת מתוך המכלול...

 וכל כך כעסתי על בעלה שבכלל לא הבין שהיא עוברת משבר (ואני אתה ביחד). וכנראה הכעס עליו והידיעה שאם לא אני אז היא תהיה לבד בוועדה, ובבית החולים, ולבד בבית, זה מה שנתן לי את הכוחות להיות שם בשבילה. כי ברגע שהיא הצליחה להעביר לו את המסר, והוא בא לתמוך (סופסוף, כוס ראבאק, כמה אפשר היה לבקש, מה לא ברור?!) אני לקחתי צעד ענק אחורה, וגיליתי שגם הלב שלי שוב נשבר לרסיסים בשבילה.

 ובכל מה שדיברנו בימים האלו, וכל מה שבכינו יחד, יש שיחה אחת מאוד משמעותית שאני רוצה לזכור. היא שאלה אותי - איך זה היה כשהוא נולד, על מה חשבתי בזמן הלידה ואחרי. ודיברנו על הלידה המון פעמים, עם המון פרטים. והפעם היא שאלה משהו אחר לגמרי. וניסיתי לענות לה, תיארתי לה את הבור השחור הזה ששקעתי בו ברגע שהוא יצא, חושך במחשבות עם דברים טכניים שפורצים. ותיארתי לה איך ביקשתי מהמיילדת שתשאיר אותנו לבד, והיא אמרה שהיא רק מחכה שהשלייה תצא, אז משכתי בכתפי כאילו אם זה מה שצריך אז אין בעיה, ונתתי דחיפה והשליה יצאה, והמיילדת יצאה, ושוב בא החור השחור ובלע אותי. ואני זוכרת גם איך ניסיתי בכל כוחי רק להפסיק קצת לבכות כי בעיניים סומות מדמעות לא יכולתי לראות אותו. והכל נבלע בבור השחור ההוא, ולא חשבתי על כלום.

 אני יודעת שהיא רצתה קצת פרופורציה בשיחה הזאת, ונתתי לה את מה שרצתה. אין לי ספק שהיא החליטה לא לתת להיריון סיכוי כי מהסיפור שלי היא כבר יודעת מה זה לוותר על הריון בשלב מאוחר. אני דווקא הרגשתי שאולי יש מקום לתת לילד צ'אנס כי מדובר באמת על מומים שניתן לגלות... אבל אולי זה בגלל שאני מחפשת תיקון לאושרי, ולא כי אני חושבת כמו חברה טובה על מה שמתאים לה ולמשפחה שלה. בכל מקרה זה היה ונגמר, בעלה היה אתה כשהעובר נפל בשירותים ואני רק שמעתי דיווח טלפוני. ומאז היא לא מוכנה לדבר יותר על הנושא, היא הזהירה אותי שדרך ההתמודדות שלה תהיה הדחקה. אולי מתישהו אני אאזור כוחות ואכנס איתה לשיחה, כי זה לא בריא להדחיק חוויות כאלו.

 וכואב לי בשבילה, כאילו הילד שנפל הוא שלי