דברים שלא קורים לי יותר

 <p> אני כמעט ארבעה חודשים אחרי....

זה נראה אחרת עכשיו...

 וכבר מזמן נעלמה הצרחה הזאת, שהדהדה לי בראש במשך ימים שלמים בהתחלה. הצעקה הלא אנושית, הקול החייתי הזה שקורע ממך את הנשימה ומותיר אותך עם גרון ניחר. שמעתי את עצמי צורחת, בקול נורא שידעתי שהוא שלי, קול שמעולם לא שחררתי בפועל.  לפעמים אני מתגעגעת לצרחה הזאת. אני רוצה לצרוח אותה החוצה כמו שדמיינתי, כמו שהייתי צריכה לצרוח כשקיבלתי את הבשורה. היא מבטאת יפה את מה שאני - נשמה אנושית שבורה. אך אני כבר לא שם...

 ויותר אני לא חופרת בעיניים בבטן של הריון, אם אחת כזו נקרית מולי. אני עדיין מאחלת להן בכל ליבי שלא תדענה את מה שקרה לי, אך זה פחות עמוק, פחות כואב. יש הריונות שלא קשורים אלי יותר.

 ומזמן אני כבר לא רואה את העריסה עם אושרי הישן שמלווה אותי ברחבי הבית. אני צריכה לדמיין אותו כדי שיבוא. ומזמן כבר הפסקתי להגיד לו לילה טוב לפני השינה, כי הוא לא שומע, ולעצמי? מה יש לי להגיד לילה טוב לעצמי? ועדיין לא חלמתי עליו, ולא חלמתי בכלל, וכמה שזה לא מפתיע ככה זה מאכזב.

 ואני רואה גם את המקום שבו אני לא מתגברת - רוני, היש הגדול שלי שכל הזמן מזכיר לי את האין... מתי אני אהיה בשבילה אמא כמו שמגיע לה? לא מספיק שכל ההריון רבצתי כמו נבלה ולא יכולתי לבלות איתה. לא מספיק שהשבועות הראשונים עברו כמו מסך שחור ולא היתה בצחוק שלי הרבה שמחה. גם עכשיו אני עדיין לא בסדר. כשאני קורסת היא מזהה את זה ראשונה, והולכת לאבא... ואני מרגישה שאני נלחמת על כל פיסה של תשומת לב, על כל שעה של משחק, והמשחק מכור ואני לא יכולה לנצח. תמידבלב אמרה לי משהו מאוד מעניין שקשה לחלק את תשומת הלב בין שני ילדים, וזה עדיין קשה גם כשאחד מהילדים מת. כמה שזה נכון, ועצוב. אז הנה ספירת מלאי של השבועות האחרונים - היתה את ההפלה של חברתי, אז היה שבוע בו אמרתי שיותר חשוב לי להיות חברה טובה מאשר כל השאר. ואחרי זה בא שבוע יום ההולדת, והתפרקתי לחלוטין, ואושרי מילא את כל כולי בחסרון שלו. ואז הגיע וירוס של שלשולים, ומיד אחריו מחזור ששוב ריסק אותי, ומיד אחריו עוד איזו שפעת קשה עם חום, ושוב אני מוטלת במיטה, מצמררת וחצי מתה, שומעת את רוני צוחקת עם אבא בסלון ושונאת את עצמי. מתי זה יפסק? מתי אוכל להיות לה לאמא כל הזמן? וכמה שזה נורא שהילדה שלי כבר מאולפת לרוץ למיטה שלי, לנשק אותי וללכת לשחק הלאה.

 ומפחיד אותי שאני כל הזמן חולה. ולא סתם חולה - חולה קורסת. פעם לפני הלידה עם חום 38 עוד הייתי הולכת לעבודה. ואם לא הולכת לעבודה אז לוקחת אקמול ומתקתקת את הבית. ובוודאי לא הייתי מגיעה למצב של שכיבת קרש במיטה עד שהחום לא היה עולה ל39. ועכשיו כבר ב 37.5 אני עם צמרמורות, וכאבי שרירים, וסחרחורת, וחולשה נוראית כל כך שאם אני לא אשכב אני אתעלף. כבר במהלך ההריון הרגשתי שהוא יונק ממני את כוחותי האחרונים, גם בהריון לא היה לי כח. וכל הבדיקות לאחר הלידה יצאו תקינות לחלוטין. היום אלך לרופאה ואבקש משהו יותר מקיף. אם להסתכל על זה, הייתי חולה בערך 50% מהזמן שעבר מאז הלידה שלו. וכל פעם שאני שוכבת במיטה ושומעת אותם משחקים בסלון הדכאון עולה, והאשמה עולה, והכעס עולה ואין לאן להפנות אותו.

 ושלשום בערב הייתי כל כך עצובה במצטבר, ובעישון של הערב התחלתי לבכות. והחצי נתן לי את העצה ההכי טובה שיכל - להוציא את רוני איזה יום מהגן, ולבלות איתה יום כיף, רק אני והיא. וכמה שהוא צודק... זה תמיד עוזר ונותן לי כוחות... עכשיו רק נשאר להבריא ולבצע.

 ואני עדיין רואה את עצמי עומדת על שפת התהום קרובה ליפול. כן, זו אני, התמונה הקלאסית הזאת עם השיער הפזור והשמלה המתנפנפת ברוח. והתהום נפערת לרגלי, עדיין בלתי צפויה כל פעם מחדש, ולעתים אני נאבקת להשאיר את עצמי עומדת על שפת התהום, ולפעמים אני כל כך רוצה לקפוץ. ואם לא היתה רוני, הייתי קופצת מזמן, יורדת מהפסים ודוהרת לאן שהתאונה הזאת לא תיקח אותי. ולפעמים אני כועסת עליה שאני לא יכולה למות איתו, בגללה.