ילדים של אחרים

 השבוע סופסוף דיברתי בסקייפ עם חברה שגילתה על הריון תאומים בערך ביום הלידה שלי. אני וחברה משותפת ישבנו ודיברנו על הבחילות, על הבדיקות, על התחושות, על החרדות, ראינו את הבטן... מאז שגילינו שהיא בהריון תאומים אני מאוד חרדה לה, והצלחתי להסתיר את זה נהדר (שאלתי את השלישית בשיחה).

 לפני שבוע חברתי ילדה בת שניה... צלחתי באומץ את שיחת הטלפון השמחה, עם הברכות, חוויות הלידה, חויות ההנקה, חוויות המשפחה, חויות האח הגדול... כעבור מספר ימים צלחתי בהצלחה שיחה נוספת...  אתמול קנינו מתנות, והיום נסענו לבקר. ולא היה לי קשה להקרין את החיוך בשבילה, היה לי קשה להסתיר את הדמעות בשבילי. ליטפתי את הקטנה, אבל לא הייתי מסוגלת להחזיק. "למזלי" רוני בדיוק הקיאה עלי (ועל כל האוטו) אז היתה לי גם הסחת דעת, וגם תירוץ מוכן.

 ועכשיו אני לבד בבית, רוני מזמן ישנה, בעלי נסע לחבר בחוסר רגישות מדהים (או בעצם עדיף שכך, כי הוא מקטר כל היום, כנראה לא מוכן להודות שגם לו היה קשה), מבשלת צהריים למחר ולא מסוגלת להתנתק, ולא מסוגלת לבכות. והגוף, הגוף כל כך זוכר איך זה להחזיק תינוק בן שבוע, הידיים מרגישות את המשקל נוצה, העיניים מזהות את תנועות החיפוש, את העויית הפה הזו הצידה, והקפיצה הזו עם הידיים למעלה לקול צליל רם, והשדיים זוכרים איך זה להניק, ואני זוכרת בצורה כל כך חיה איך זה להלביש, ולחתל, ולמצוא בגד שלא ייראה ענק עם הרגליים והידיים המכופפים האלה, ואני יודעת שבעוד שבועיים היא פתאום תיישר רגליים, וכל מה שנראה ענק לפני רגע בבת אחת יהפוך לקטן... ותהיה קפיצת גדילה ראשונה, ואז שניה, ועוד כל כך הרבה דברים עתידים לקרות לה ולא לי... והיא אומרת לי שהיא כבר שכחה שהם כאלה קטנים (הבן שלה גדול מרוני בחצי שנה), ואני - אני כל כך זוכרת... ואני זוכרת איך הבן שלי לא היה עם זרועות קפוצות כמוה, ולכן נראה הרבה יותר גדול....

 ודווקא בגלל שאני כל כך זוכרת את מה שפספסתי, הכאב צורב הרבה יותר. אני יודעת מה הפסדתי. אני מסוגלת לדמיין את זה לפרטי פרטים. הגוף שלי זוכר את זה לפרטי פרטים. והוא, מה נשאר לי ממנו? רק זכרון עמום של ילד יפה וכל כך שקט ...

 ועדיין לא דיברתי עם אותה חברה מגיל 12, זו שילדיה תואמים בגיל ובמין לשלי, זו שבעקבות חשיבה על מה שהיא אמרה, החוויות שלה גרמו לי להבין שאני לא אמא לשניים, אלא לאחת, עדיין לאחת למרות הכל. אני שוקלת לכתוב לה מייל שמסביר את תחושותי, כי לא נעים לי לגמור את זה ככה, בלי לדבר, דרך צד שלישי.

 וחלפה בי המחשבה שרק הריון נוסף וילד נוסף יאפשר לי להשלים איתה את השיחה, כשגם לי יהיו חוויות עם שני ילדים לספר. וזה בוודאי יקל עלי את ההתמודדות עם שאר ההריוניות שם בחוץ, והמשפחות המאושרות, והתינוקות היונקים, והבנים שמשחקים כדורגל, והאמא המאושרת שעומדת מתחת לחופה של רוני ובוכה שלאושרי לא תהיה חופה לעמוד תחתיה... ואני עדיין לא מוכנה, ולנצח זה יכאב, והוא יחסר לי, וזה לעולם לא ייגמר. גם בעוד עשרה ילדים זה לא יעצר, שטף הדמעות הבלתי נראות על איך שהוא היה יכול לחיות, ולגדול, וללכת לגן, ובית ספר, ומה הלאה, לאן המתבגרים יטיילו, מה יהיה באופנה כשהוא לא יגדל?

וכל יום אחר הצהריים אני אוספת את רוני, ויחד איתי אוספת את הבת שלה אמא טרייה לתינוק בן חודש. ואני מדי פעם עוזרת לה, והיא מרוב תשישות וטמטמת הריון לשעבר, אפילו לא זוכרת שגם אני הייתי עם בטן רק לפני מספר חודשים, ומשום מה הידיים שלי פנויות.