אמא לאחת וחצי

הורמונים שמשתוללים צורחת, בוכה, מאבדת שליטה וצלם אנוש פה ושם הבעל רק מקווה שיגמרו ואני שמחה שהם כאן כדי להישאר כי הם משחררים אותי כי אני צורחת את מה שכואב לי, כי יותר אני לא מסתירה כי הם חושפים את האני האמיתי שלי, זה שמתחבא מאחורי הנימוס והרצון לשמור על שקט תעשייתי ויעילות מבצעית כי הם גורמים לי לדרוש את מה שמגיע לי ביתר כח כי הוא נחמד הרבה יותר כשהוא חושש ובעיקר כי הם הביאו איתם דברים טובים, ההורמונים האלה. הם דחפו תהליכים קדימה. ובעיקר כשאני נשמעת להורמונים אני יודעת דברים. ואני חסרת מעצורים וזה טוב.

  שבוע 39+6 המיילדת שלי מתקשרת ומודיעה שלאור הגעתי להריון עודף, ונסיעה של המיילדת המגבה - לידת הבית שלי מבוטלת. בוכה, מתאכזבת, למחרת אוספת את עצמי ומתחילה להתכונן מחדש ללידה בבית חולים. פורקת את כלי לידת הבית ואורזת תיק. ומחכה מחכה מחכה.  בבוקר 40+3  מדברת בטלפון עם חברה. משתעלת. ויורדים לי המים. מקלחת, ניקיון, מתחילים צירים, אחרי שעה רוני נוסעת לסבתא. אנחנו בבית שותים תה על הכדור במרפסת. מתזמנים צירים ושומעים  את בוב מארלי. זה מרגיע והאוירה טובה. הצירים כל 6-3 דקות, לא ממש סדירים ואני פורקת מדיח ונהנית. לקראת הצהריים אני מקיאה ומחליטים לנסוע. 12:30 נכנסים למיון יולדות עם פתיחה שלוש. המוניטור לא מבריק, אוכלת בין הצירים צ'יטוס ושוקולד, המוניטור בחדר לידה נראה יותר טוב. שוכבת על הצד עם מוסיקה ברמקול שזכרתי להביא מהבית (MORCHEEBA), הצירים כואבים , קשה בשכיבה, ובתוכם עוצמת עיניים נושמת עם המוסיקה. כמה אלבומים הספיקו להתנגן עד ארבע בערך, אז נותקתי סופסוף מהמוניטור, עשיתי חוקן והצירים התחילו לצטופף ויותר לכאוב. בכל אופן, החלטנו לרדת למטה לסיגריה. חצי סיגריה, שני צירים כוא...